שותפות תוך כדי יצירה


במשך עשרים שנה ניהלה אתי עמרם (קיבוץ דליה) את המרכז אמניות בגבעת- חביבה.  המרכז נהפך לשם דבר בעיקר בין תלמידי הקרמיקה באזור ובארץ. המרכז בהנהלת אתי ובתמיכתה הנאמנה של המנהלת האדמיניסטרטיבית שמחה אייכלר (קיבוץ להבות-חביבה) דאג לפעול גם כמנוע יצירתי לדיאלוג ושותפות יהודית – ערבית. בגלריה שלו הנושאת את השם: "גלריית השלום", הקפידו על נראות של תערוכות המבטאות את רוח המרכז והגבעה. לפני כמה חודשים סיימה אתי עמרם את תפקידה וחזרה אל קיבוצה, זו ההזדמנות של גבעת חביבה, המרכז, הצוות וענת להודות לה על ניהולו המושקע של מרכז האמנויות בגבעת חביבה, גם כאשר התנאים היו לעתים לא פשוטים, ולאחל לה הצלחה באשר תעשה.
סביב פינת ישיבה נינוחה, כוס קפה ואווירה טובה, אני נפגש לשיחה עם ענת לידרור המנהלת החדשה של מרכז האמנויות.
ענת בת קיבוץ "אורים" שבנגב, בוגרת בית הספר לאמנות בצלאל כאשר מאחוריה 8 שנים של לימודים במחלקות שונות, כמו ארכיטקטורה, צילום, ווידיאו, אמנות, פילוסופיה של אמנות ופסיכולוגיה. רוח התחרותיות שבבצלאל לא הייתה לרוחה; עם סיום לימודיה חיפשה ענת לידרור את החופש היצירתי המשותף והמנוגד לתחרותיות, אותו מצאה בפרויקט רוחני מאוד שהופעל על ידי קיבוץ סמר בערבה, ונשא את השם "אשרם במדבר". במשך שנתיים הייתה שותפה להרחבת פעילות המקום: ריכזה את תחום התוכן ובו סדנאות, פסטיבלים, ותחומי יצירה רבים המשלבים ביניהם חומר ורוח ותנועה מתמדת.

ענת חיפשה את הקשר בין שתי אהבות: אמנות וריקוד ומצאה אותו במסגרת המחברת בין הריקוד כביטוי אישי למימושו החברתי. היא למדה לימודים נוספים והשתלבה בהנחיית תהליכים ותוכן בגישה יצירתית בשם: "ריו-אברייטו" (בספרדית: נהר פתוח) שיטה המתמקדת בביטוי גופני, הוליסטי באמצעות, מוסיקה, תנועה ומחול. לדברי ענת "יצירה און ליין, גם לבד וגם ביחד, קהילתיות נושמת".
"גדלתי על סולם ערכים שאני מאמינה בו". מצהירה ענת בגאווה ומתכוונת להוריה ולסביבה ב"אורים". ענת חשה שלמרות שהיא נוגעת באנשים ובמעגלים הולכים ומתרחבים היא איננה מגיעה לדברים שהם צו השעה וחשובים לה כמו מעורבות והשפעה בחברה הישראלית, כנגד  תהליכים של הקצנה בין מגזרים ועדות ובעיקר בין יהודים לערבים, הקצנה שמאיימת על עתידה של הארץ הזאת. "נדרש שינוי משמעותי בארץ ואני רוצה לפעול למענו" אומרת ענת בנחישות. "האפשרות הזו באה לידי מימוש כאשר נבחרתי לנהל את המרכז לאמנויות".

איזה מרכז מצאת?
"פגשתי אנשים מעוררי השראה שחששו מה יהיה עתידו של המרכז, אנשים הנושאים עמם רצון גדול ליצירה אמנותית חוצת הגדרות וחומות". מצאתי מחלקת קרמיקה איכותית וייחודית ברוח החופש והפלורליזם שלה, עם סגל מורים מעולה ואופי פעילות שאין כדוגמתו בארץ. מצאתי תכנית צילום בשם "בעיניים אחרות" לבני נוער יהודים- ערבים הפועלת 16 שנה (!) בהצלחה רבה ועוד כמה פרויקטים אמנותיים חינוכיים משותפים ליהודים וערבים עבור ילדים ונוער."
הבנתי מהשיחה שהחזון לשיתוף יהודי ערבי באמצעות אמנות מלא ברצון טוב ועדיין עבודה רבה ואתגר גדול עומדים בפני המרכז להצליח להגיע להרבה יותר קהלים ערבים.

מהו החזון שלך, איזה מרכז את רואה לנגד עינייך?
"המרכז נמצא באזור רב תרבותי המאוכלס בתושבים בני לאומים ודתות שונים. הגיוון החברתי-פוליטי-תרבותי יוצר הזדמנות חשובה ומרתקת לאמירה אמנותית שונה מזו המתרחשת בתל אביב".  ענת מדגישה כי אמנות היא כוח פורץ דרך שיודע לחבר בין האישי למשותף ולהשפיע באופן מהותי על התודעה מבלי לאבד את תחושת האינדיבידואליות. ככזה הוא מנוף משמעותי ליצירת קרקע פורייה לחברה משותפת; חברה שיוצרת אמנות בתוך החיים עצמם ובכך היא נעשית רלוונטית לאנשיה.  
המוטו של ענת הוא לצאת אל המרחב הציבורי המבטל את ההפרדה בין האמן לקהל. האתגר שלי אומרת ענת הוא להרחיב פי כמה את היקף פעילותו של המרכז, מספר המבקרים הלומדים והשותפים האמנותיים שלו; ליצור מקום משותף המהווה מרכז חי, תוסס חוקר ומעז ומשפיע בשפת האמנות.  לבסס מרחבים אמנותיים למבוגרים ותכניות אמנותיות-חינוכיות לילדים ובני נוער בתוך בתי הספר שיוכלו, לאחר מכן לפעול עצמאית. לחזק משמעותית את תחום האמנות בחברה הערבית על מנת לצמצם את הפער בין החברות בתחום זה ולקדם אמנים ויוצרים בתחילת דרכם.
מראשיתו של המרכז בסוף שנות ה-80, פועלת בו גלריה כחלק מן הרעיון לחשוף אמנות איכותית לתלמידי המרכז ותושבי האזור ולתת כלי ביטוי לאמנים מוכרים ולאלו שבראשית דרכם.
"אני מאמינה שתפקידה של הגלריה לתת ביטוי אותנטי למציאות ואמת החיים. ככזו היא יכולה וצריכה ליצור תערוכות המבטאות מפגש רב תחומי ורב תרבותי.
כל זה ביחד; קרי: יהודים וערבים במשותף. יש לנו מה ללמוד אחד מהשני, מעניין להכיר אחד את השני, שווה לנו ויותר מכך".
"עבורי האדם בין אם הוא ערבי או יהודי הוא יוצר. בין אם הוא חושב יצירתית או בוחר ליצור בחומר, בין אם הוא מקדיש לכך את חייו והופך לאמן או נותן לזה להיות חלק ממרקם חייו באופן מינורי יותר".

מדוע לדעתך ממעטים שכנינו הערבים להגיע למרכז ?
במציאות קשה לתלמידות ותלמידים ערביים להגיע לקורסים הנמשכים לאורך שעות (8-16 ).  לקראת הקיץ אנחנו פותחים קורסים במתכונת שונה שיש בידה להקל ולסייע לתלמידים גם מהחברה הערבית. לא יום שלם עמוס אלא קורסים של שלוש שעות. בכוונתנו לשלב בקורסים האלה מורים מהחברה הערבית כמו האמנית הישראלית-פלשתינאית אניסה אשקר (אמנית מיצג רב תחומית). חשוב לנו , אומרת ענת, שיהיו מורים שהם מובילים ומשפיעים בחברה הערבית.

האם יש למרכז אג'נדה פוליטית מעבר לאמנות?
"אנחנו מאמינים בשותפות בין קהילות. "אדם הוא אדם". אנחנו נועדנו לחיות זה עם זה".
ענת נמצאת רק בראשית דרכה. לפי להט אמונתה והשקפת עולמה, אני בטוח שהמרכז לאמנות יגיע רחוק אל מחוזות של שותפויות בין חברות ומגזרים.
בשיחה שקיימנו לאורך שעתיים, הועלו רעיונות שאם רק חלקם ימומש הדרך בהחלט מבטיחה. גם אני מאמין שבידה של האמנות לפתוח לבבות, לבטל זרויות , לגשר על פערים! האמנות היא צורך אישי, אך בו זמנית אמצעי חברתי ופוליטי לבנית גשרים ומסילות של הבנה, שותפות ושלום.