שי לילדנו

תיאטרון אמיתי, זה שבא מהחוץ אל הקיבוץ, ראיתי לראשונה בגיל שמונה לערך. מתי שהוא בראשית שנות החמישים. לעת ערב כינסו אותנו הילדים עם הוריהם על פיסת דשא בינות לצריפי המגורים. על מרפסת אחד הצריפים הוקמה במה קטנה עם פרגוד של ממש. מסך שהעלים את השחקנים לפני פתיחת ההצגה. הירח שט לו בשמי ערב כחולים, הס הושלך בקהל. רחש התרגשות של טרם הצגה... פרוז'קטור האיר את הבמה. המסך הורם לקול צהלת הילדים.  לפתע ללא התרעה מוקדמת מופיעה השחקנית הראשית "הבובה זיוה". תיאטרון הבובות של "הונזו" הוא דוד בן שלום שכננו מגבעת חיים (שלפני הפילוג) הגיע לקיבוץ.  אינני זוכר מה היה תוכן ההצגה. מה שנשאר לי בזיכרון זה הקסם וההתרגשות הבלתי מוסברת של אווירת ההצגה. בובות שמתנועעות ומדברות בלשון בני אדם. ממש פלאי פלאים. נפלא מבינתי כיצד זז הפה, וכיצד מתנועעות הידיים והרגליים. בובות שזזות כך מעצמן , פלא שכזה אפילו באמריקה אין...
נזכרתי בכל אלה בזמן ביקורי באגף תיאטרון הבובות בתערוכתה המרגשת באוצרות של עינת אמיתי, "שי לילדנו" במשכן לאמנות בעין חרוד. התברר שתיאטרוני בובות "לכבוד ילדינו החמודים"  נעשו בעוד קיבוצים. ובסוגה הקרובה לזה, מוצאים אנו את פנסי הקסם על שלל סרטיהם המצוירים בידי אמן.  את התחפושות המפוארות להצגות של ממש.
את המסכות המפחידות מי יותר ומי פחות. הכול "שי לילדנו". משהו מהקסם הבלתי מוסבר הזה שחוויתי כילד בן שמונה , זכיתי לחוות שנית בתערוכה.  החזרה הזו אל מחוזות הילדות של שנות הארבעים - חמישים היא סוד ההצלחה של התערוכה. כי מה אנחנו מבקשים בבואנו לחזות בתערוכה, פיסה קטנה של התרגשות. רטט של חוויה, זיכרון מסוים שעמו נצא מהתערוכה וניקח אותו עמנו כצידה לדרך...

  
התערוכה המומלצת הזו  היא הזדמנות פז לדיון קצר על מהות ההשקעה בילדים בתקופה של בראשית וצנע בו הכול ניתן במסורה. הילדים חיו מחוץ לתחום טריטוריית הצנע והמחסור. הורינו השתדלו לספק לנו את מחסורנו, גם כאשר הפרוטה לא הייתה מצויה  בקופת הגזבר. כאשר הפתרון הקל לא נמצא בהישג יד, רוצה לומר, כאשר אי אפשר לנסוע העירה ולרכוש צעצועים, מתגייסים ההורים ומייצרים אותם בעצמם. ממציאים יום אחד בשנה בו הקיבוץ כולו מגויס לטובת כלל הילדים: "יום הילד". וביום זה מתמלא טנא הילדים על גדותיו. מה פשר ההשקעה הבלתי פוסקת הזו בילדנו ?
תשומת הלב לא נגמרה בצעצועים . היה עקרון ברזל. אין לחסוך בטיפול ודאגה לילדנו.
הדאגה , לעתים המופרזת הייתה נחלת כול השטחים החינוכיים. הילד לא אוכל מספיק, הילד מתבודד, עצוב, הילד מרטיב בלילות, הילד בוכה, מרביץ, מקבל מכות, מקלל  או שותק. כל התנהלות מוזרה משהו, קצת שלא בנורמה המקובלת על גורמי החינוך זכתה לתשומת לב מיוחדת...
מדוע החיבוק הממסדי – חינוכי הזה ? אנחנו היינו דור ראשון לילדי קיבוץ , בדיוק כמו שהורינו היו דור ראשון להורות קיבוצית . הורינו רצו לחנך דור ילדים אחר, שונה מדור הגלות,  דור שכולו "תוצרת הארץ". ובדור שכזה חייבים להשקיע. אוכל משופר ובריא לפי הספר והמשנה הבריאותית-גסטרונומית המומלצת. מקימים מטבח ילדים מיוחד, עם מבשלות ועוזרות למבשלות ומערך האכלה מיוחד לילדנו הרכים. אמא שלי הייתה אומרת שלילד יהודי אסור להיות רעב, זו הייתה הנורמה....

ואכן אנחנו הילדים זכינו בהרבה אהבה ותשומת לב. ההשקעה ביצירה עבור הילדים הייתה לחלק מהפרויקט הקיבוצי-חלוצי. באמצעות יצירת צעצועים, ציורים וקישוטים , הצגות ואף טיולים בחיק הטבע שותפו ההורים בתהליך החינוכי. הייתה זו משנה חינוכית לה שותפים הורים, חברי קיבוץ , מחנכים וילדים. כל המערכת הייתה מגויסת למען חינוך הדור. קראו לה "אחדות גורמי החינוך". הכוונה הייתה לכול הקיבוץ כולו.
הקיבוץ כולו היה לשדה משחק אחד גדול. הדשא הגדול היה למרחב פעילות של אחר הצהרים. השדות היו למקום אליהם הולכים כדי לראות ולעתים אף לעזור בעבודת האדמה ובקציר היבולים. תעלות הקשר ששרדו לאחר המלחמה היו למקום מחבוא, ועצי התות לסולם טבעי שממנו אפשר לנגוע בשמים. בלילה כאשר השמים החשיכו היינו עולים על המגדל הגבוה עם אחד ההורים ובעזרת הפרוז'קטור מאירים את השדות באלומת אור חזקה. הייתה אווירה בה פסולת בנין או שברי טרקטור ומחרשה נהפכו לכלי משחק.
הגרוטאות שנהפכו לשדה חלומות היו בית היוצר של "חצר הגרוטאות" מבית מדרשה של מלכה הס. בשבילנו ילדי תש"ח היה הקיבוץ כולו מגרש משחקים אחד גדול.
התערוכה מצליחה להמחיש לבאים אליה את האווירה של אותם זמנים – בית היוצר של החינוך המשותף. היה עוד ערך מרכזי שאותו מצליחה התערוכה להמחיש, ערך המשחק המשותף. הצעצועים שנבנו היו צעצועי קבוצה יותר מאשר צעצוע ליחיד. הספרים שנכתבו הוקראו בשעת סיפור לכל הכיתה. בתיאטרון בובות כמו בפנס קסם צפו הילדים בצוותא.
כיום, בצעצועי המחשב למיניהם מתמודד ילד בודד מול המסך. זה כול ההבדל....


                                                                     יובל דניאלי