"אופק חדש לאופקים חדשים"

תערוכה קבוצתית במשכן לאמנות בעין חרוד
אוצרות : פרופ' גילה בלס, דליה דנון, יניב שפירא.
פתיחה: 27.2.16 . משך התערוכה כ - 5 חודשים.
"קבוצת אופקים חדשים נוסדה עם קום המדינה  ע"י 15 מטובי האמנים בישראל ובראשם יוסף זריצקי ומרסל ינקו  שדגלו במגמת ההפשטה אשר אפיינה בשנות ה - 50  של המאה הקודמת את האוונגרד האומנותי באירופה, ובעיקר בצרפת". (מתוך דברים שנכתבו לספר "אופקים חדשים  - הולדת ההפשטה באמנות הישראלית" ע"י פרופ' גילה בלס)

אופקים חדשים, צילום לילך סמילנסקי
קבוצת "אופקים חדשים" נהפכה כבר מזמן למיתוס באומנות הישראלית, לחלק מתולדות האומנות הישראלית. קיים קונצנזוס בין חוקרי ושוחרי האומנות על איכות אמניה, ומקומם כחלק מאבני הייסוד האומנותיים בשיח האומנותי הישראלי. אומר יותר מכך, רבים מחברי "אופקים חדשים" העמידו תלמידים שהיו עם השנים אומנים בפני עצמם.  תערוכת "אופקים חדשים" היא גם התערוכה  הראשונה  שנפתחת תחת שרביט ניהולו ואוצרותו של יניב שפירא (יזרעאל) שהחליף בתפקיד את גליה בראור (עין חרוד מאוחד) לאחר שנים רבות של אוצרות וניהול המשכן. המשכן לאמנות בעין חרוד מיצב את עצמו בשנים האחרונות כאחד המוזיאונים המובילים בשיח האומנותי הישראלי. כאשר קיבלתי לראשונה את ההזמנה לתערוכה, הרהרתי האם עשה נכון האוצר החדש כאשר בחר להציג קבוצה כל כך ממותגת ומושרשת בתודעה   האומנותית ? ציפיתי לתערוכה ששוברת סטיגמות, להפתעה לא מוכרת כל כך באמנות הישראלית.  רבים באו לפתיחת התערוכה, דבר שהקשה  על התבוננות מעמיקה בתערוכה. דבר אחד בלט לעיין, שחששותיי היו לשווא!  במבט חטוף חשתי שלא רק ישן וחדש מקיימים דיאלוג בתערוכה, אלא שגם בישן אפשר למצוא חדש. התבהרה לי ביתר מובהקות החלטת האוצרים לקרוא לתערוכה בשם: "אופק חדש לאופקים חדשים". החלטתי שמן הראוי להקדיש זמן איכות נוסף לתערוכה.
הגעתי למשכן לשיחה ידידותית על כוס קפה של בוקר אביבי עם האוצר יניב שפירא בגן הפסלים הפסטורלי, האינטימי והרגוע של המשכן.

"מה פתאום אופקים חדשים?"
יניב כהרגלו בורר את המילים ומדייק בניסוחן:
"הרצון להציג את "אופקים חדשים" נובע מתפיסה אוצרותית  רחבה , המביאה אל התערוכה גם  פרספקטיבה היסטורית, גם מחקרית, אומנותית וגם עכשווית! שאלתי את עצמי באיזה אופן  יכולה תערוכה להיות היסטורית שתחזיר אותנו אל העשור הראשון למדינה על אומניה ומגמותיה. עניין אותי לברר מי הייתה הקבוצה , במה היא פרצה דרך ומה היא אפשרה. איזו השפעה הייתה לה על האמנות הישראלית שבאה במקומה?"
אני כותב על בלוק ניר צהוב, מנסה להשיג את שטף המילים. מדי פעם מצלצל הנייד של יניב. אוצר עסוק שבאמתחתו נכס של תערוכה אטרקטיבית.
יניב :  "סימני השאלה שהצגתי  אינם מספקים, השאלה היא האם באמצעות קבוצת "אופקים חדשים" ניתן להבין את האומנות הישראלית כיום ומה המשמעות שלה לאומנות הישראלית העכשווית? השאלות הובילו אותי לחפש אומנים ישראלים צעירים ועכשוויים שמישרים מבט לא רק על המרחב הבינלאומי העתידי אלא גם מביטים  אחורה אל אבות האמנות הישראלית  המקומית לצורך ברור הזהות שלהם.  ואכן, בתערוכת משולבים עשרה אומנים ישראלים עכשוויים המתכתבים ביצירתם עם אומני "אופקים חדשים".  ומכאן נגזר שם התערוכה. השם מגלם את הצטלבות המבטים שביקשתי להראות בתערוכה".
יוסף זריצקי אמסטרדם 1956
למעשה אתה מקיים תערוכה שהיא דיאלוג בין דורי ?,
"יצרתי תערוכה בין דורית של אמנים סבים ליוצרים מדור הנכדים. התערוכה מקיימת דיאלוג שיוצר מסורת מכוננת בתולדות האמנות המקומית. במילה אחת – תרבות !"

מדוע דילגת על דור הבנים בתערוכה?
יניב: "דור הבנים" מרד בדור של "אופקים חדשים" הוא יצר תריס בינו לבינם. אצל דור הנכדים אני מזהה את הצורך בהכרות מחודשת עם דור  "אופקים חדשים".  מרגש אותי לראות אמן צעיר שמתכתב עם תמונת המתרחצות של יוחנן סימון במקלחת הציבורית בקיבוץ. או אמן אחר המצטט את "יחיעם" של זריצקי. פרשנויות חדשות לפסלו של יצחק דנציגר  "מלך הרועים" וכו'.  ממשיך יניב בדבריו  : "עבורי כאוצר וחוקר אומנות ישראלית זה מרגש להיווכח כיצד נרקם הדיאלוג הבין דורי , המייצר  תולדות אומנות ישראלית! באמצעות התערוכה אני רוצה להביא לציבור מסורת אומנותית  שהיא כל כך חיונית לזהות של מקום".
יוחנן סימון - טבע דומם בשדה 1958, צילום אברהם חי
איזה תגובות אתה מקבל על התערוכה?
"התרגשות עצומה בקרב ציבורים רבים כל כך"  משיב יניב לשאלתי. "התערוכה נתפסת  בגדר חובה לכל סטודנט, אספן, חוקר או אוצר אומנות. מאות אנשים מציפים את המשכן" אומר לי יניב בגאווה לא מוסתרת. ומסכם: "התערוכה היא שיעור בתולדות האמנות הישראלית. חגיגה לאומנות ומפגש מחודש, מרגש עם עבודות ותקופה".
התערוכה מבקשת לדבר בקולם של האמנים. הצעידה בתערוכה משולה לצעידה בזמן, בעשור הראשון למדינה. מפגש מחודש עם זריצקי, סטימצקי, ינקו, שטריכמן, סימון, כהנא, שטרנסוס, דנציגר ועוד רבים וטובים מאוד.
הזמן דוחק וזמנו של האוצר יניב שפירא הולך ואוזל. לא וויתרתי על סיור מודרך עמו בתערוכה. הסיור היה מלמד ומלא מבטים חדשים ומחודשים. למדתי ממנו רבות על הקבוצה ותקופתה. התערוכה ממלאת בנוכחותה את מלא אולמות המשכן.  תערוכה רטרוספקטיבית במלא מובן הכוונה.  הרקליטוס, אותו פילוסוף יווני חכם, קבע כבר במאה החמישית לפני הספירה "שאין טובלים פעמיים באותו נהר". כך גם התערוכה; היא עובדת על המתבונן בה  במימד ההשתנות הבלתי פוסקת של הזמן.  גם אם חשבתי שאני יודע הרבה על האומנים ואומנותם, התבוננות מחודשת ביצירתם מביאה עמה תובנות אומנותיות ופילוסופיות חדשות.
אינני בא ברשימה זו לעבור ולנתח את הנראה והנסתר בתערוכה, זאת אני משאיר לבאים בשערי המשכן. מספיק להתבונן  ביניב ההולך בינות ליצירות, ומסביר בהתרגשות את מה שחשוב לו שאראה.  התערוכה היא של המשתתפים בה , אבל במידה רבה גם של אוצרי התערוכה. "תערוכה טובה היא זו שסך הנראה בה טוב לא פחות ממרכיביה".


מרדכי אריאלי - המלך פיק 1956, צילום אברהם חי
פרידה מהציור המגויס
הדרך בה עברו האמנים מהפיגורטיבי והסימבולי אל ההפשטה מודגם יפה בתערוכה . אפשר לראות שהתהליכים האומנותיים שעברו האמנים יש להם זיקה לתהליכים פוליטיים וחברתיים שהתגבשו אחר קום המדינה. אין יותר חתירה למציאת המקורות הקדמוניים (כנעניות) של העם השב לציון לאחר אלפיים שנות גלות (פסלו של מלניקוב – הארי השואג כמשל)  אין יותר ציור ארץ ישראלי הרואה בבני ערב את אבותינו הקדמוניים. אין כבר צורך בדמויות הרואיות כדי לבסיס את הפרויקט הציוני (פסלו של אלכסנדר זייד).  השמש הישראלית כבר לא כל כך מסנוורת. המעשה הציוני קיים! תם עידן האמנות המגויסת! אפשר לחזור ולעסוק באמנות נטו. להיפתח ל"אופקים חדשים" גם אם הם מעבר לים. הדמות המזוהה יותר  מכל  עם האומנות המגויסת הקיבוצית היא זו של יוחנן סימון (איש גן שמואל במשך 17 שנה). בתבונת אוצרות משובחת אפשר לחוש כיצד הריאליזם של סימון פושט צורה ונהפך ליחידות של צורה וצבע מופשטות (עצים המרמזים על בוא ענני ההפשטה).

כמה יצירות אספתם לתערוכה ? אני שואל תוך כדי התרשמות מהיש הרב האצור בה. 140 לערך. היצירות נאספו מאוספים פרטיים, מגלריות, מוזיאונים, ועיזבונות של משפחות האמנים. וכמובן מאוסף המשכן. השווי המצטבר של היצירות מחזיק כמה מיליונים טובים, מספר יניב.                                                       להפתעתי, הזמן שהאוצרים עמלו על הקמת התערוכה לקח זמן קצר יחסית,  לא יותר משנה.  הייתה זו אוצרות משותפת עם פרופ' גילה בלס שהביאה את מחקרה וספרה על "אופקים חדשים", ניסיון רב שנים באקדמיה ובמחקר האומנותי, הארכיוני והאוצרותי, לצד אוצר צעיר יחסית שמביא עמו את האומנים העכשוויים לתערוכה. הרציונל של התערוכה מתממש גם בדיאלוג הבין דורי בין האוצרים.
פנחס אברמוביץ - דומם עם דגים ומנורה 1949
דבר מה בנימה אישית
נער הייתי כאשר התייצבתי לראשונה בראשית שנות השישים על מפתן בית הספר לאמנות ע"ש אבני ברחוב יהודה הלוי בתל אביב. היה זה חוג אומנות חד שבועי של ההתיישבות העובדת. מורי אז כמו שנים מאוחר יותר היה יחזקאל שטרייכמן שלימד אותי דבר אחד חשוב; "כיצד לרתום את המקריות ליצירה". לאחר שחרורי מהצבא חזרתי אל "מכון אבני" שנית.  הפעם ברח' אילת 6 ביפו. שם פגשתי בנוסף לשטרייכמן את יעקב וכסלר (מנהל המכון). וכסלר היה הצד המנוגד לשטריכמן. הוא הקפיד על "העשייה" , על ניקיון המחשבה והביצוע!  אצלו לא הייתה מקריות. הוא זה שעשה לי היכרות עם סרטי המסקינג טייפ וצבעי האקריליק.  היכרות עם הזרמים המובילים באומנות האמריקאית (פופ ואופ ארט). עוד לימדו  במכון אבני: אבשלום עוקשי, שהיכולת הסיפורית שלו משכה תמיד את ליבי.  הפסל משה שטרנסוס, הצייר אביגדור סטימצקי ועוד מורים טובים נוספים. הפגישה המחודשת עם יצירתם רגשה אותי עד מאוד.  גיליתי בעבודותיהם "אופקים חדשים" שהיו נסתרים ממני בשעתו. בהולכי בינות לאולמות התערוכה חשתי כמי שמהלך שוב במסדרונות  אבני לפני חמישים שנה.
אסיים בדברים שכתב יניב שפירא  כפתיח לרשימתו "אופק חדש" במבוא לאוצרות של החלק העכשווי שבתערוכה:
" התערוכה "אופק חדש לאופקים חדשים" מזמנת מבט כפול. מצד אחד, התבוננות מחודשת ביצירתם של אמני "אופקים חדשים", המבטאת את שאיפתם ל"טיפוח אמנות פלסטית מקורית, תוך הקפדה על רמה גבוהה והזדהות עם אמנות זמננו הנושאת את רעיון הקדמה. מצד שני, התוודעות לעבודותיהם של אמנים עכשוויים , שנוצרו בזיקה לאלו של חברי קבוצת "אופקים חדשים". מבטים צולבים אלו, המופנים לזיכרון ההיסטורי מזה וליצירה העכשווית מזה, מאפשרים בחינה מחודשת של המודרניזם המקומי מנקודת מבט עכשווית ואקטואלית; מבחינת "דע מאין באת ולאן אתה הולך". 
תערוכת חובה לכל שוחר אומנות.
רמי מיימון תערוכת אופק חדש
המשתתפים בתערוכה:
חברי "אופקים חדשים":
פנחס אברמוביץ', קוסו אלול, אריה ארוך, מרדכי אריאלי,
 רוברט בזה, יצחק דנציגר, יעקב וכסלר, יוסף זריצקי, מרסל ינקו, אהרון כהנא, אביגדור לואיזאדא, צתבי מאירוביץ', אברהם נתון, אביגדור סטימצקי, יוחנן סימון, רות צרפתי, שטרנסוס, חיים קיווה, משה קסטל, שמואל רעיוני, יחזקאל שטרייכמן, משה שטרנסוס, יחיאל שמי.

אמנים אורחים:

רפי לביא, אורי ליפשיץ, משה קופפרמן, יחיאל קיזה, יגאל תומרקין.
אמנים צעירים עכשוויים:
         בועז ארד, גלעד אפרת, אביבית בלס ברנס, יוני גולד,
        שירה גפשטיין מושקוביץ, יונתן הירשפלד, גל וינשטיין, אירית חמו, אביטל   

        כנעני, רמי מימון.
אירית חמו