ראוותנות מול צניעות

חג הפסח התגבש במדבר. זיכרון המסע חרוט עמוק בלב העם, בכתביו מנהגיו, שיריו ואמרותיו. "הננו מוכנים לספר ביציאת מצרים, מעבדות לחרות משעבוד לגאולה", כתוב בהגדת הפסח הקיבוצית.  מצווה זו של זיכרון ועיון באותו מסע מדברי מופלא לאורך ארבעים שנה מביא אותי כל פעם מחדש לעיין במקרא ולנסות לברור מהפסוקים הכתובים בו  את האקטואליה הרלוונטית לימנו אנו.
איור: משה פרופס - הגדת פסח של הקיבוץ הארצי - 1958

בקיבוצי קיים חוג צנוע של לימוד ועיון בפרשת השבוע אותו מעבירה בתבונה מלמדת, הרבה, לילה וסיד חברת הקיבוץ. לפני כמה שבועות עיינו בספר שמות בפרשת תרומה המתרחשת במדבר סיני בתקופה הראשונה לנדידה. בפרק כה נאמר:
א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.  ג וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם:  זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת.  ד וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.  ה וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים.  ו שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.  ז אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן.  ח וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם.

וכך הלאה מפורטים בפירוט מדוקדק כל אביזרי המקדש. המתכות היקרות נשפכות כמים. כאשר עיינתי בחומרי היוקרה המאכלסים את אוהל המועד נזכרתי בקברו של תות ענח' אמון שנתגלה בשנת 1922 על ידי הארכיאולוג הבריטי הארוורד קרטר  בעמק המלכים במצרים. כאשר נגולה האבן מפי  הקבר נתגלה לתדהמת הארכיאולוגים אותו עושר חסר מעצורים, של פסלים, רהיטים וכלים עשויים מזהב נחושת וכסף. תכלת וארגמן וכו' שלוו את הנפטר במסעו אל הנצח...פרשת תרומה מדברת על חומר. על תרומה שאפשר למדוד אותה בכסף ממש. לא תרומה חברתית או תרבותית, לא תרומה לקהילה אלא תרומה בנכסי זהב כסף ונחושת. בלב המדבר במקום בו שהו בני ישראל ארבעים שנה, דרו בני ישראל בסוכות צנועות כדי להגן על ראשם מהשמש הקופחת. המדבר איננו ידידותי לאדם. סופות חול, מזג אוויר בוגדני והפכפך, חם ויבש ביום וקר בלילות. חוסר משווע במים עד שיש צורך להכות בסלע כדי לגלותם. אני תוהה מדוע עם העובר תהליך של שינוי ממעמד של עבדות להיותו עם משוחרר וחופשי נזקק לבנייתו של אוהל מפואר ומנקר עיניים בליבו של מדבר צחיח? היכן הצניעות והפשטות, קל וחומר כאשר מדובר בתנאי מדבר קשים המחייבים לשאת את אוהל המועד וכליו המפוארים והכבדים, את ארון הקודש וכרוביו המוזהבים לאורך המסע המטיש?  מדוע גיבושו של עם זקוק לאביזרי פולחן שמטרתם ליצור ריחוק בין המשמשים בקודש למשתמשים בו. אינני פרשן מקרא,  אני אדם שמחאת האוהלים של שנת 2011 ברחוב רוטשילד לנגד עיניו. כנראה שכבר אז לפני 3.000 שנה מנהיגות נזקקה לעושר, לראוותנות ואור יקרות. המסע במדבר מצוין לרוב כאירוע של צניעות ופשטות, סבל וניסים.  בני ישראל  לבשו בגדי פשתן צנועים. לעומתם  אהרון הכהן הגדול לבוש בבגדי שרד ואף בניו לבושים בבגדים טובים. יש עם וישנה מנהיגות. הפער המשווע בין שכבת השליטים לעם היה כבר אז זועק לשמיים.

אמר החכם באדם: "אין חדש תחת השמש" ! כיום מנהיגנו המכובדים אוחזים בכמה דירות כאשר לעם הפשוט, למעמד הביניים אין יכולת לרכוש ולו דירה קטנה אחת. כיום כאז אין בושה. אני נזכר בגעגוע  בצריף הצנוע של משפחת  נשיאנו יצחק בן צבי ז"ל , במנחם בגין שתמיד הזדהיתי עם סגנון חייו הצנוע גם כאשר חלקתי על דרכו המדינית. הצניעות הייתה לו לדרך חיים, להשקפת עולם. ראוי בחג הפסח לא לשכוח שעדיין אנחנו בתהליך של גיבושנו לעם משבעים גלויות. גיבוש אמיתי ראוי לו שיתרחש במינימום פערים ומקסימום סולידריות חברתית. לצערי במו החלטותיהם מנציחים קברניטי המדינה את הפער הבלתי נסבל בין אלה שיש להם בית משלהם  לחסרי הדיור. בין עשירים  לעניים.

גם בקיבוצים יש המתרחקים בבטחה מצניעות ופשטות. אינני סגפן, ואינני רוצה לחיות בדוחק. אבל פשטות איננה נמדדת בגודלו של בית. פשטות היא דרך חיים. בעבר פיתחנו טעם ואסתטיקה  של פשטות והצנע לכת. למדנו זאת מאדריכלי "הבאוהאוס" שסלדו מקישוטיות שלא לצורך. היה לבית הקיבוצי אופי מיוחד, מאוד פונקציונאלי, מאוד לא מנקר עיניים. הגבורה נמדדה גם בפשטותה. במכנסי חאקי, בתרומה (פרשת תרומה) לחברה, בפעילות למען הציבור, בעבודה למען הכלל. "החדר"  בו גרה משפחת הקיבוץ שדר צניעות. לא עושר חיצוני למען יראו ויקנאו. כיום, לצערי באי אלו בתים קיבוציים הראוותנות היא חזות ותוכן הבית. גדולתו של משורר שהקורא יכול לקחת את שירו גם למחוזות אחרים ואקטואליים.  אין מתאים  מלסיים פרשה זו של ערב פסח בקריאה חוזרת בשירו המכונן של משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק: "קומו תועי מדבר, צאו מתוך השממה" הציטוט מההגדה הקיבוצית מסתיים בפסוקים אלה מהשיר :
"לחם עצב תאכל, פרי עמל ידים!
לא, לא אהל תהו ועליות שחקים,
בית אחר תבנה,
אהל אחר תקים!..."
בלי אקטואליה אי אפשר. רשימתי הוקלדה לפני הבחירות. למחרת , כאשר נודעו לי תוצאות הבחירות , הוספתי לרשימה עוד פסוק המוזכר בהגדה הקיבוצית :
"וייאנחו בני ישראל ותעל שוועתם מן העבודה וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א').