 |
| אדריכל: חיליק ערד עיצוב: רודא ריילינגר |
ייחודו של
המבנה האדריכלי הקיבוצי הוא בתוכנית המתאר
הכוללת של הקיבוץ ומערכת היחסים בין התחומים השונים והמאוד מוגדרים המרכיבים את
שדה החיים הקיבוצי (שטח ציבורי, חינוכי, משקי, מגורי החברים ומערכת הנוי והשבילים
המחברים ביניהם). מה שאנחנו קוראים
"שטח המחנה" ולא בהכרח בפריטים האדריכליים הספציפיים המשולבים
בו. אנחנו יכולים בקלות לשרטט דגם של קיבוץ אופייני ללא הבדל תנועתי כזה או אחר.
מהותו הארגונית אדריכלית של הקיבוץ הקלאסי שונה במובהק מצורות התיישבות אחרות.
עם בא
השינויים בקיבוצים אלה המתחדשים ואלה השיתופיים אנחנו עדים לשינוי המפה האדריכלית
הקיבוצית המסורתית. המהות האדריכלית משתנה עד בלי הכר. חלק מהמאבק של "שומרי
החומות" האדריכליים הוא לשמר את אופיו הכפרי והאינטימי המיוחד של הקיבוץ על
שביליו, דשאיו והביטחון האישי שהוא מקנה לכל גווני האוכלוסייה, למרות ועל אף השינויים
באורחות החיים.
מלבד הארגון
האדריכלי הפונקציונאלי הקיבוצי המייחד
אותו, אני מוצא עוד מאפיין שהוא מיוחד לאדריכלות הקיבוצית. הכוונה לשילובה של
האומנות באדריכלות הקיבוצית הן בשטחים
הציבוריים הפתוחים והן במבני הציבור הקיבוציים.
לכאורה קיימת
סתירה אידיאולוגית בשילובה של האמנות באדריכלות הקיבוצית.
הקיבוץ דגל
מייסודו בפונקציונאליות אדריכלית הניזונה ממציאות כלכלית דלת אמצעים
ומאידיאולוגיה
של פשטות וצניעות. במסורת האירופאית ממנה
באו רוב מייסדי הקיבוצים, הקישוטיות שהתווספה למבני הציבור ואף בבתים הפרטיים של
המעמדות העליונים, באה להצביע על בידול
מעמדי ועושר כלכלי, ראוותנות וחשיבות הירארכית. המנייריזם האדריכלי היה לו תפקיד
חברתי, דתי ושלטוני מובהק.
הקיבוץ במהותו
האידיאולוגית בז לכל הסממנים החיצוניים האלה שהנציחו את המעמדות השליטים גם
באמצעות נראות של מבנים מונומנטאליים עטורי קישוטים, תבליטים ומוקפי פסלים.
כנגד העושר
הבורגני הזה קמה אסכולה של אדריכלות שדגלה בפונקציונאליות ופשטות
אסכולה שבזה
לכל העושר החיצוני. "הבאו האוס"
בית הספר לאדריכלות שהוקם בשנת 1919 בגרמניה , דגל במוצהר בעקרון האדריכלות
הפונקציונאלית נעדרת הקישוטיות. הייתה זו אידיאולוגיה
הנטועה בהלכי רוח סוציאליסטיים מודרניים שנשבו לאחר מלחמת העולם הראשונה.
האדריכל
השוויצרי "לה קורבזיה" (1887-1965) גרס שאין לשלב אומנות באדריכלות.
המבנה עצמו הוא מעשה אומנות ואין להוסיף עליו קישוטיות חיצונית. יותר מכך הוא הכניס אל השיח האדריכלי את סגנון
הבטון הברוטאלי, החשוף עליו מוטבעים- מודפסים עקבות קורות העץ ששמשו את הטפסנים בבניית הבית. בכך רצה לה קורבזיה
להביע הערכתו לפועלי הבניין הפשוטים.
מנגד עומדת
תנועה שלמה של אומנים בעיקר מ"אסכולת המורליים" המקסיקאנית שדגלה באופן מוצהר בהוצאת האומנות מהמוזיאונים
והנגשתה לציבור באמצעות ציורי קיר ענקיים ומונומנטאליים במקומות ציבור (פרסקאות) . אומנות שביטאה את
סיפורי העם, ומטרתה צמצום הפער בין אומנות לעשירים בלבד לאומנות עממית
ציבורית שווה לכל נפש. הייתה זו גישה סיפורית שתארה באמצעים חזותיים סצנות
היסטוריות מונומנטאליות. גישה זו תפסה
אחיזה גם בין אמני הקיבוצים. יוחנן
סימון מגן שמואל (1) , אמן שיצק מים על ידיו של דיאגו ריברה בשנת 1934 , היה
למבטא הבולט של אמני הפרסקו הקיבוציים.
אומנות ציורי
הקיר השתלבו עם הרצון לתרום לחברה
הקיבוצית באמצעות האומנות .
כבר בשנת 1949
בסמינר לציירים בגבעת חביבה מלמד יוחנן סימון את המשתתפים את עקרונות ציור הקיר. באמצעות אומנות קישוטית ואחרת לציבור ניתן לאמנים
זמן ליצירה, ולגיטימציה אידיאולוגית לכך. בשנות
החמישים נשלחו אומנים חברי קיבוץ להשתלמויות בפריס ואיטליה בעיקר בתחום של האומנות
המונומנטאלית. כאשר חזרו האמנים ווייל וכץ מהשתלמות בפריס הם קיימו סמינר לאמני
הקבה"א בחדר האוכל החדש של עין המפרץ (1954) והראו לרבים מעל גבי קיר חדר
האוכל את טכניקת הפרסקו אותה הם למדו בצרפת.
הנהגת התנועה
הקיבוצית ראתה באומנות כלי ביטוי אידיאולוגי שהוא חלק בלתי נפרד מבנייתה של חברה
חדשה המשלבת בתוכה עבודת כפיים עם יצירה תרבותית ואומנותית.
שמואל
מסטצ'קין (1908-2004) האדריכל
הראשי של מחלקת התכנון של הקבה"א מיום היווסדה בשנת 1943 לאורך חמישים שנה, התנגד
בתחילה לשילובה של האומנות באדריכלות
הקיבוצית. הוא אמר ש"האדריכלות איננה תפאורה" ...
כאשר תוכנן
בית הקבה"א בשנות השישים ברחוב ליאונרדו דה וינצ'י – 13 בת"א (כמה
סמלי....) נכפתה על מסטצ'קין הכנסתה של
אומנות אל כותלי הבית. ארגון אמני
הקבה"א דרש ממוסדות התנועה לשלב את
אמני התנועה בקישוטו של בית התנועה. לאחר שנשלם הבית וקיר הקרמיקה הגדול של משה
סעידי הוצב באולם המופעים , שינה מסטצ'קין
את דעתו ושילב ערכי אומנות בבניינים אותם תכנן.
נפלה בחלקי
הזכות להיות שותף בעריכתם של שלושה ספרי אדריכלות
של אדריכלים שעבדו במחלקת התכנון של הקבה"א. (שמואל מסטצ'קין, חיליק
ערד ומנחם באר, שספרו עומד לצאת לאור השנה בעריכתם של מוקי צור ויובל דניאלי ). בסופו של דבר קיים קו משותף לשלושתם.
בניני הציבור שהם בנו שיקפו פשטות, נכבדות, ושימוש בחומרים, בסיסיים כמו בטון חשוף, שפריץ טיח, לעתים הכנסת אבני
כורכר אל מרקם הקיר, וחלונות זכוכית גדולים כדי להכניס את החוץ אל הפנים
ולהפך. אלמנטים אלה מקיימים ביניהם דיאלוג חומרי ורגשי מעניין. כתוספת לחומרי
הבניין באה האומנות ואמרה את דברה. מנחם באר מספר שאצלו שילובה של האומנות מתחילה
כבר בתהליך התכנון המוקדם של המבנה. האומנות נלקחה בחשבון כחלק מהמכלול האדריכלי.
באר ניגש
לנושא האומנות מתוך מגמה חברתית אומנותית, לתת ביטוי לאמני הקיבוץ. לדוגמא, אם
בעברון האמן המקומי היה אמן שפיסל בברזל (בצלאל מן) , יש לכך ביטוי על קיר המבנה אותו
הוא בנה. לא היו תכתיבים מצידו אלא שיתוף פעולה שבהסכמה עם האמנים.
האמן משה
סעידי מקים בשנות השבעים בקיבוצו כפר מנחם
מפעל לקרמיקה ארכיטקטונית. קירות הקרמיקה בצבעי הטרקוטה שלהם יצרו אמירה אסטטית שהביאה עמה חום אך בו זמנית גם מקצב אדריכלי
החוזר על עצמו כך שגם כשהקיר הבנוי הוא בן עשרות ומאות מ"ר הוא נשאר בצניעותו
ולא יוצר דרמה מונומנטאלית הגדולה מהחיים.
חיליק ערד התמחה בתכנונן של אתרי הנצחה הפזורים ברחבי
הארץ במקום בו התרחשו לרוב הקרבות. אתרי ההנצחה הם פרשה אדריכלית-אומנותית נפרדת
באשר יש להם יעוד מוגדר של זיכרון והנצחה.
אומני הקיבוץ
אחזו כמעט בכל שטחי האומנות. מבחינות רבות האומנות האדריכלית מתפקדת כמעט כמו "לוח
המודעות הקיבוצי". רצון ליצור מודעות חברתית , תודעה של בית בצד הנאה אסטטית.
לאומנות הפומבית הקיבוצית היה תפקיד מרכזי בצביעת האפרוריות של חיי החולין.
הקישוטים בחדר האוכל, חמימות הקרמיקה, תבליטי הבטון שבחוץ כל אלה הוסיפו צבע וחיים,
נשמה יתרה גם כאשר השעות היו קשות.
הערות:
- חנן
סימון (1905-1976) נולד בברלין
- גרמניה ועלה לארץ בשנת 1936 כצייר שהספיק ללמוד אומנות בגרמניה וצרפת. במשך 17
שנה עד שנת 1953 היה חבר קיבוץ גן שמואל. מציירי
הריאליזם החברתי החשובים בתנועה הקיבוצית ובארץ; בציוריו תאר את חיי
הקיבוץ. ממעצבי הציור המונומנטאלי הציבורי
הקיבוצי. ציורי הקיר שלו הם מהמפורסמים בתנועה הקיבוצית ואף בעולם הרחב. הושפע
רבות מהצייר המכסיקאני דיאגו ריברה עמו
נפגש בניו-יורק בשנת 1934 טרם עלייתו לארץ. בנוסף לציורי הקיר ביצע עשרות כרזות
פוליטיות וחברתיות בשרות התנועה והמפלגה , והיה מציירי "משמר לילדים" עד
עזיבתו את הקיבוץ.
בשנת 1949
הדריך את ציירי הקבה"א בסמינר בגבעת-חביבה בנושא ציורי הקיר. בעצמו צייר
על קירות חדר האוכל של גבעת חביבה, ציורים שמאוחר יותר נצבעו בלבן משום חוסר ההבנה וההערכה
האומנותית של אנשי הבניין בגבעה.
- "דמות
הצבר". במקרים רבים האדריכלות הקיבוצית הציבורית משולה לדמות הצבר; חיצוניותו של המבנה, בנויה מבטון ברוטאלי
מחוספס, מחומר אפור נוקשה וחזק . לעומת פנימיותו של המבנה שלרוב הוא מצופה בחומרי
עץ וקרמיקה בגווני טרקוטה, המשרים אווירה רכה, חמה ונינוחה.