למצוא את שביל הזהב. יום כיפורים קיבוצי כיצד...

קבוצת בני אדם ישבו בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל לקדוח תחת מושבו. אמרו לו חבריו (כנראה ברוגזה): מה אתה עושה ? אמר להם: מה איכפת לכם, האם לא תחת מושבי אני קודח ? אמרו לו: אבל המים שיעלו תחת מושבך, יציפו את הספינה של כולנו. (מדרש חז"ל)
  
אחת המהפכות  החשובות והמרכזיות של דור המייסדים יוצאי תנועות הנוער הציוניות בגולה היה ברצון לברוא סדר יום תרבותי, חילוני אלטרנטיבי המשיל מעליו את סממני הגלות והשתעבדות למסורת הדתית האורתודוקסית הישנה, ומנסה לנסח חג ומועד קיבוצי חדש המקושר אל מציאות של עבודת האדמה, שיבה אל החקלאות והטבע,  משולבת ברעיונות  חברתיים – סוציאליסטיים.  רצון חילוני זה גרם בין היתר להוצאתו של יום הכיפורים  אל מחוץ לחצרו של קיבוץ.  כילד בשבילי יום כיפור לא היה יותר מאשר קוריוז בו "ממנגלים" בפרהסיה דווקא להכעיס ומנסים לצום כמה שעות לשם ספורט. יום כיפור היה עוד יום לימודים רגיל וחברי הקיבוץ קמו בבוקר אל עמל יומם.
ההיסטוריה הקיבוצית יודעת לצטט ולספר על לבטים וחילוקי דעות לגבי ציון יום הכיפורים בקיבוצים.  בקיבוצי מראשיתו היו אדם או שנים שצמו ביום הכיפורים מתוך אמונה ורצון אמת לכבד את בית ההורים המסורתי, ואף את אמונתם הם. רצון זה גרר עמו לעתים חיצי ביקורת ולגלוג.  לא השכלנו למצוא את שביל הזהב לגבי ציון יום הכיפורים. מאז ימי ההחרמות של יום הכיפורים, התבגרנו וכיום גם אנחנו מבינים שיום הכיפורים הוא יותר מאשר צום, תענית וסליחות.  גם אנחנו  מתלבטים כיום כאנשים חילוניים כיצד לציין אותו. אנחנו עדיין מגששים ומחפשים מהו "שביל הזהב" המגשר בין הביטוי המסורתי לדורותיו, לתפיסה החילונית שבנו. איזה תכנים ניתן  ליום כיפור מבלי למלא את מלא המצוות והמסורות של יהודי מאמין. בספר ישן שהתגלגל לידי משנת תש"ה  "פרקי זיכרונות" של מ. באר מצאתי ציטוט המבטא את רוח האיסורים, חוסר הסובלנות  והסייגים הדתיים של המחצית השנייה של המאה ה - 19: "הרבנים  בישראל עשו סייג לכל מצווה ומצווה שבתורת משה, ולכל סייג עשו סייג חדש, עד כי דרכו של יהודי הייתה זרועה  קווי קוים של גדרות ואסורים" (מ. באר, היעוד שבתנועה והסכנה שבה. פרק א, בספר: חמישים שנות סוציאליזם בין-לאומי, הוצאת הקבה"מ תש"ה)  הצד השני של המתרס היה בהוצאת  הדת הבלתי מתפשרת , המקפידה קלה כחמורה על מלא מצוותיה , אל מחוץ לסדר היום הקיבוצי; לא רק משום חוסר האמונה בבורא עולם , אלא גם בשל מעורבותה הכפייתית בהתנהלות חיינו היום יומית.
מי שלעתים נתנו דרור לשאיפותיהם הכמוסים בכל מה שקשור לדיאלוג עם המסורת היהודית מבית אבא בגולה, היו האמנים. היוצרים הקיבוצניקים החלוצים ששילבו ביצירותיהם בצד סמלים חלוציים וסוציאליסטיים גם סמלים יהודיים מסורתיים ובכך שמרו על הניגון היהודי: "שתלתם ניגונים בי אבי ואמי ניגונים מזמורים שכוחים.
גרעינים, גרעינים נשאם לבבי, עתה הם עולים וצומחים". (פניה ברגשטיין , 1944) 
הצייר היהודי הנודע מארק שגאל, הינו דוגמא טובה של חוט מקשר בין העולם היהודי הישן והמסורתי לזה החדש הפורץ את גבולות האתמול...  תמונותיו עיטרו רבים מקירות הבתים הקיבוציים.
בקיבוצי חי ויצר במשך שנים אמן שבעברו היה קצין תותחנים בצבא הפולני ולאחר מכן במלחמת העולם השנייה, נדד מזרחה אל אסיה התיכונה.  מאוחר יותר  השתלב כפעיל מרכזי בתנועת ה"בריחה" באירופה. בשנת 1947 עלה לישראל והצטרף עם רעייתו אל חבריו מהשומר הצעיר בקיבוץ המעפיל.   
מולה בן חיים ז"ל  ורעייתו המשוררת בשפת האידיש , רבקה בסמן נתנו ביצירתם האומנותית המשותפת דוגמא מצוינת לחזון הציוני – חלוצי המתחדש מבלי לנתק את חבל הטבור מהמסורת והניגון היהודי לדורותיו. מולה בדרכו הציורית ביטא בצבעיו הכחולים אפורים את האווירה המיוחדת של מחוז הולדתו, את המסורת היהודית, את בית הכנסת  גם אם הנופים היו של קיבוץ המעפיל.

יש במסורת היהודית דבר חשוב מעל ומעבר למחלוקות. המסורת היא החוט המקשר בין המחלוקות. היא המאפשרת זהות משותפת. אני מודע לשסע בעם, לאלה הדתיים המשיחיים ההולכים באש ובמים כנגד כל פשרה טריטוריאלית, כנגד כל רצון למצוא הסכמה בין העמים. למרות ביטויי הגזענות, למרות ההתנחלויות הפרובוקטיביות ותגי מחיר בשם ציווי אלוהי וקדושת הארץ, למרות אי הסכמתי למעשי "נוער הגבעות" בשומרון , למרות המון דברים שבגינם אני מהרהר לעתים על טיב שייכותי לעמי, יש להשאיר את החוט הדק והשברירי המקשר בין חלקי העם, שהוא הזהות ההיסטורית היהודית המשותפת לדורותיה.
במסגרת זו אני חושב שיש מקום לציין את יום כיפורים גם אצלנו, לא בהכרח דרך צום ותענית, אלא בהבנה ולימוד שיש לעם היהודי גורל משותף שאסור להתעלם מרכיביו.
הלכתי אל חברת קיבוצי , לילה וסיד , רבה בהכשרתה כדי לשמוע וללמוד כיצד ניתן להכיל את יום הכיפורים בחברה חילונית קיבוצית  מבית היוצר של השומר הצעיר:

  
המילה הזאת, מסורת, נגזרת ומכילה בתוכה את עניין המסירה. מדור לדור. מיד ליד. כמו במשחק הילדים "חבילה עוברת". יותר נכון: כמו במרוץ שליחים, שבו אתה מושיט יד אחורה, אבל מסתכל קדימה. מקבל את המקל מקודמך ומעביר אותו הלאה, לבאים אחריך. זהו, בעיני, הדימוי. ביחד עם אמרתו המפורסמת של הרב קוק, "הישן יתחדש והחדש יתקדש". כלומר, למצוא את הדרך לבנות את הגשר הזה בין העולם של פעם, על ערכיו וניגוניו וכן, גם תמימותו, לבין הכאן והעכשיו.  ולעשות את זה, כמו שכותב נתן זך בשירו היפה, התפילתי, "אני רוצה תמיד עיניים", לעשות את זה בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת.
ליום הכיפורים יש תכנים רבים ומשמעויות עמוקות לאדם המאמין. אבל אם ניקח שתיים מהמשמעויות הללו, הרי שיש בהן משמעות ורלוונטיות לכל אדם – ובכלל אינני רוצה להיכנס להגדרות של "דתיות" כאן, כי ההגדרות אכן שמות את האדם בין גדרות, והנפש היא חופשיה ורחבה...  ובכן, ניתן לומר שיום הכיפורים פועל בשני מישורים, או בשני צירים – האנכי והאופקי.  לציר האופקי יש מי שקורא "בין אדם למקום", ומתכוון "בין אדם לאלוהיו". אבל ניקח את המילים כפשוטן – בין אדם למקום שבו הוא נמצא. למקומו הפיזי והנפשי. בין אדם לעצמו. ולכאן נכנס הרעיון של חשבון הנפש. של פסק זמן שבו העולם החומרי נעצר מלכת, מושעה לעשרים וחמש שעות שבהן איננו מתייחסים לצרכי הגוף (אכילה, שתיה, מיניות) ולעולם העשייה (תחבורה, מסחר, תקשורת, רעש ומהומה) ואנחנו משתדלים להסתכל פנימה, בשקט. לחשוב מאין באנו ולאן אנו הולכים, להצטער על טעויות, על החמצות, אבל גם לתכנן קדימה בתקווה, איך וכיצד לתקן, לקחת את חיינו למקום טוב יותר.  יש כאן לקיחת אחריות מלאה של אדם על חייו.  אתה אומר לי, יובל, "יפה, אבל למה דווקא ביום הכיפורים?" ואני אומרת, זהו בדיוק החיבור הזה למסורת שאתה מחפש.  יש לנו כבר יום אחד כזה בשנה, הוא איתנו מדורי דורות. לא צריך להמציא את הגלגל מחדש... האם לצום או לא, יחליט כל אדם לעצמו. האם מחשבה והרהור מעמיקים יותר או ממריאים יותר תוך כדי תענית או לא – עניין פרטי הוא מאד. 
אתייחס עכשיו לציר השני, הוא הציר האופקי, מה שמכונה "בין אדם לחברו".  אדם אינו לבד בעולם – בוודאי לא האדם היהודי, הרגיל בחיי קהילה, ועל אחת כמה וכמה – חבר הקיבוץ. והתוכן השני של יום הכיפורים הוא הסדרת היחסים הבינ-אישיים והחברתיים, שמסמלת אותם בקשת (וקבלת!) הסליחה זה מזה.  גם כאן, אפשר ורצוי לחיות בטוב ובשלום בכל ימות השנה, כמובן. אבל טוב גם "לנצל" מועד המצוי בלוח השנה שלנו, המאפשר לנו את המעשה הלא-פשוט הזה.
תכל'ס, אתה שואל, איך זה נראה?  אני מציעה שני אלמנטים, אחד הוא הטקס והשני מודל שלמדתי מחברים בקהילת שמשית.  לטקס שאני עורכת כבר כמה שנים בקיבוצנו יש שתי פעימות, "לפני" ו-"אחרי". אנחנו מתכנסים בערב יום הכיפורים ובאחר הצהריים שבסופו, ואנחנו קוראים ושרים קטעים מן המקורות – מעט מסידור התפילה המסורתי, קומץ של פיוטים, כמה משיריהם של עמיחי, וולך, גולדברג, ומשוררים אחרים. דברים משל הרב קוק ואבא קובנר והבעל שם טוב. גם וגם. בתקווה של אחד ואחת ימצאו את ההד שנפשם מבקשת: את האמונה, או הספק. הקבלה והכעס. התקווה והצער. ובסוף יש גם תקיעת שופר גדולה ומשחררת.
ה"מודל" הוא בעצם הזמנה לבתים פתוחים, שבהם נערכים מפגשים ברוח היום – כפי שאנשים מבינים זאת. אני מקווה מאד להצליח ו"להרים" את זה אצלנו בקיבוץ השנה, כי לכך צריך מתנדבים מתוך הקהילה. לדוגמא, הפסיכולוג י' יכול לארגן בסלון ביתו שיחה בנושא כעסים וסליחה; ו-א' יכול להדריך אנשים במדיטציה של התבוננות; אצל ד' אפשר לנגן ואצל ט' לשיר. ואפשר גם לעיין בספר יונה, והשנה, במיוחד, לשוחח ולהעלות זכרונות על מלחמת 73', וגם לדון במשמעותו של היום הזה עצמו, יום כיפור, פה אצלנו, כמו שאנחנו מנסים לעשות כאן, מעל דפי העיתון.  בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת.  שנה טובה!