מראשיתה היצירה האומנותית הפלסטית במרחב הציבורי הקיבוצי נושאת עמה
מסר אומנותי ואידיאולוגי. אמנים רבים ראו
במרחב הציבורי חלק ממהות היותם אמנים חברי קיבוץ. האמן הקיבוצי איננו מתבצר במגדל
שן אומנותי אישי אלא מקיים דיאלוג פתוח
ומפרה , עם הקהילה בה הוא חיי (כך היה בשנים עברו). אמנים רבים ראו במרחב הציבורי לא רק הזדמנות
לקבל שטח, קיר , חומרים וזמן , אלא ראו ביצירה חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה
הקיבוצית של ערבות הדדית בין החברה הקיבוצית ליוצריה (בכל התחומים). חלק
מהחוזה המתגבש בין היוצר לקיבוצו.
ארגון האמנים הקיבוצי עודד שיח זה בין האמן לקיבוצו ותנועתו. הדבר בא לידי
ביטוי ברשימות ומאמרים של מנהיגי התנועה מעל גבי כתבי עת ובכנסי הארגון. בשנות החמישים – שישים של המאה העשרים נשלחו
אמנים חברי קיבוץ ללמוד אומנות בחו"ל בעזרת ארגון אמני התנועה. הם למדו בעיקר
אומנות מונומנטלית (ציורי קיר – פרסקו, פסיפסים וויטראז'ים וכו') ואת טכניקת
ההדפסים שניתן להפיק ממנה אומנות להמונים בזול. שילוב זה לא היה סתמי הוא נשא עמו
מסר רעיוני שקיבל חיזוקים מציורי הקיר המקסיקניים (המורליים) שנושא דברם בקיבוץ
הארצי היה יוחנן סימון (גן שמואל). כבר בשנות הארבעים מתקיימים סמינרים מטעם ארגון
האמנים בנושא ציורי הקיר במרחב המשותף. הרעיון שאין קיבוץ ללא יצירה עצמית הנובעת מתוכו
ומבטאת אותו היה מוטו מרכזי בהוויה התרבותית הפנים קיבוצית. משנות השישים מקבל המרחב הציבורי תנופה אומנותית
משמעותית כאשר מבני ציבור מתרוממים בקיבוצים (חדרי אוכל. אולמות תרבות ומועדונים
לחבר, מגרשי ספורט וכו') ומתבקשת עשייה אומנותית של קבע. לא ברת חלוף אלא כזו
המשתלבת עם האדריכלות כחלק בלתי נפרד ממנה.
הקיר של שושנה
הזדמנו שכזו נפלה לידיה של האמנית שושנה לב מקיבוץ נחשון, בראשית שנות
השישים. המעניין והשונה מקיבוצים רבים אחרים שההצעה לעצב קיר אומנותי הייתה מכוונת
לקיר של בית בשיכון הוותיקים הראשון של הקיבוץ. לא על קיר חדר אוכל או היכל מפואר
אלא על מבנה שהוא שיא הפונקציונאליות והפשטות. מבנה מגורים של חברים הפונה אל פני
ההולכים בשביל.
שושנה מספרת בערגה וגעגועים על יחסי החברות שהיו בין האמנים ברחבי
הקבה"א. על מפגשים והעברת ידע בין תחומי. היא נזכרת כיצד הפסל רודא ריילינגר
(הזורע) לימד אותה את רזי פיסול הקיר, כמו
כיצד מעצבים תפאורת במה להצגות. מצוידת בידע
והרבה שאפתנות יוצרת שושנה לב תבליט מבטון על קיר שיכון הוותיקים. התבליט מסתיים בעזרת אנשי הבניין , לשביעות
רצונה ורצון חברי הקיבוץ. הקיר, הוא כאמור תבליט בטון מסוגנן שמה שבולט בו הוא
מכלול היצירה ורוחה השואפת לגבהים ולא בהכרח מרכיביה. שושנה יצרה תבליט בטון
מסוגנן, סימבולי חצי מופשט ברוח המודרניזם שיש בו אזכורים של דמות אשה הצופה לעבר עתידה,
ידי ילד המורמות למעלה לתפילה ועזרה. צמחיה
נטולת עלים טרם לבלוב, ציפורים מעופפות
במרחב, ועקבות לוחות הבניין שנחרטו בבטון מחברות בין הצורות. הקומפוזיציה משאירה חללים היוצרים מתח תמידי בין
היש והריק, בין המרוכז למינימליסטי. מתקיימת התרחשות מרתקת בין מרכיבי היצירה השואפת
לחבר בין עבר לעתיד. זו יצירה כדברי שושנה לב שלא זקוקה למילים כדי לחוש אותה. למרות
שהיא לא מבוצעת בסגנון הריאליסטי הקלאסי היא התקבלה באהדה והבנה בין חברי נחשון.
לא פחות חשוב מכך שושנה לב האמנית הייתה
מרוצה מהתוצאה. ליצירה פן נוסף ולא פחות
מרתק, נוצרת דרמטיות משתנה תלת ממדית
בעקבות תנודת השמש והטלי הצל הנובעים מכך. העבודה נעשית לפרקים נפחית
וחומרית יותר, זה כשלעצמו מוסיף עניין (תבליט הקיר נוצק בגודל של 3X2.5 מ').
הזמן עובר ושיכון הוותיקים הראשון עומד בפני שינויים דרמטיים. מבנה
המגורים מחייב הרחבה , והרחבה מחייבת הריסת הקיר. שושנה לב, שהיא אמנית וותיקה,
מוערכת, עם רזומה אומנותי מכובד הכולל
בתוכו תערוכות בארץ ובחו"ל, עומדת לפתע בגילה הלא צעיר בפני מציאות שלא ציפתה
לה. הריסת הקיר עם יצירתה. שושנה נמצאת
במצוקה אישית ואמנותית אמתית. עליה לפעול
במהירות, לקבל החלטה. והיא אכן מתקבלת.
הסכום הנדרש להעברה מקצועית שלא
תפגע ביצירה הוא עשרות אלפי שקלים. סכום לא פשוט לחבר קיבוץ. שושנה מגייסת מתקציבה
חלק ארי מהסכום, הקיבוץ משלים את שלו, והקיר מעובר אחר כבוד בזהירות מקצועית ,
מוכנס למסגרת ברזל ומתקבע על קיר בכניסה לחדר האוכל. תבליט הקיר של שושנה ניצל
מהריסה.
הכתובת על הקיר
הגעתי לקיבוץ נחשון ביום שמש אביבי, לחזות בקיר לאחר העברתו למקומו
החדש . הייתי שותף טלפוני של שושנה בלבטיה כיצד לשמר את הקיר. אני חייב לציין
ששושנה איננה בודדה בלבטיה ועוד קירות ויצירות במרחב הציבורי הקיבוצי עומדים בפני
הריסה עם השתנות האדריכלות הקיבוצית והמבנה החברתי שבו. לעתים האמן ומשפחתו עומדים
בודדים מול המציאות. הכתובת נמצאת כבר על הקיר! רק של יגידו שלא אמרנו והזהרנו ,
אני אישית דרשתי בנושא עיזבונות של אמנים, יצירות המתגלגלות ללא כתובת, הזנחה
בשמירתם, כל אלה מתרחשים אצלנו בבית. הנושא
מורכב ולא פשוט ומחייב התייחסות וחשיבה פנים קיבוצית ותנועתית. יצירות אמנות בעלות
ערך ועניין נהרסות.
במדינת
ישראל קיימת מועצה לשימור אתרים, רצוי להקים סניף שלה בתנועה הקיבוצית כדי לעזור
בשימור יצירות אומנות המועדות להריסה. שושנה הצליחה במשימה הודות לנחישותה על כך
מגיע לה כל הכבוד ! בסופו של תהליך הנהנים העיקריים מהעברת הקיר בשלמותו הם חברי
קיבוץ נחשון.