דילוג לתוכן הראשי

שימור המרחב הכפרי


חדר האוכל משנת 1957 בתכנון שמואל מסטצ'קין
תקופת החגים טובה להעלות רעיונות ומחשבות לגבי הבאות. לבדוק כיצד ניתן לשפר ולשמר את היפה והטוב. בצוותא עם האדריכלית יעל להב ישבנו בהמעפיל נוכח מציאות אורבנית ההולכת ומשתלטת על המרחב היישובי הקיבוצי וניהלנו שיח כיצד לשמר את גן הנוי הקיבוצי.  כעבור יומיים קיבלתי הערות לשיחה, עם חלקם  אני פותח רשימה זו:

" התפיסה הקיימת – גן רומנטי, בעל שורשים בתפיסות אדריכלות גנים שאפיינו את התנועה הרומנטית במאה ה-19. המרחב הכפרי הפסטורלי, כאשר הגן משלים את חזות המבנים, גם הם בנויים על פי תפיסות רומנטיות. המרכיבים ההכרחיים – בנייה נמוכה של מבנים "פשוטים" עשויים מחומר מקומי ככל האפשר, גגות רעפים אדומים, מוקפים בעצים גבוהי צמרת המצלים עליהם, כרי דשא עם צמחיה משתרעת נמוכה, תחומים בשיחים פורחים, וברקע שורות עצים מעורבבות כביכול בסדר אקראי אשר מצליחות ליצור אשליה של עומק ונפח. כר הדשא נתפס כקרחת ביער .

התפיסה החדשה המוצעת – אדם יושב תחת גפנו ותחת תאנתו, והארץ (הקיבוץ) זבת חלב ודבש. הגן שהוא הנוף הפנימי של הקיבוץ, נמשך אל מעבר לגדר המחנה, הוא בוסתן חקלאי מניב, מגוון, מייצג את קשת הגידולים החקלאיים שמתאימים לטיפוח לשם איסוף וקטיף עצמי. לצד צמחים יהיו גם חיות משק מהסוג שמתאים לסביבת מגורים (יש לבדוק ענייני רעש, ריח, זיהום סביבתי). הכמות, המגוון, המיקום והסדר במרחב – כולם נועדו לגידול בעזרת כלי עבודה "קטנים" מהסוג שיכול לנוע ולהשתלב בתוך חצר הקיבוץ.
הגידולים החקלאיים לא מייתרים את צמחי הנוי. רק שעכשיו, צמחי הנוי מקבלים את התפקיד הראוי להם – הם מסמנים גבולות של אזורים בעלי תפקוד שונה, או משמשים לנופש ופנאי (מדשאות, מגרשי משחקים, פינות צל, מזרקות,  וכיו"ב) "

כאשר עלה קיבוצי על הקרקע בשנת 1945 בעמק-חפר המזרחי, היה נטוע בשדותיו בוסתן. הבוסתן  הכיל בתוכו את כל שפעת העצים והנראות הבוסתנאית האופיינית למרחב הכפרי המקומי והמסורתי לאורך הדורות, עם סוכת גפנים, טרסות נמוכות מאבן ושיחי צבר (כמוזכר ב"שיר השירים"), הוא היה גם למגרש המשחקים ולאתר הטיולים של ילדותי.  בוסתן שכזה מהווה דוגמא אוטנטית של "גינת אגוז" הומוגנית השייכת אורגנית לאקלים, לאדם ולנוף הארץ ישראלי.  

מייסדי קיבוצי הגיעו מגליציה, וגרמניה. המייסדים החליטו בעצת מומחי גן ונוף מתרבות אירופאית להעתיק חלקים מהגן האירופאי אל הקיבוץ. בחג הנטיעות  שתלנו  עצי מחט בסגנון אירופאי. עם הזמן נעקר הבוסתן הישן והקסום לטובת פרדס.

בתקופה בין הקמת הקיבוץ לשנות החמישים היו גידולים חקלאיים בשטח הנקודה שללא כוונת מתכנן היו חלק מגן הנוי הקיבוצי הצעיר.  גן ירק (שנקרא גן-בית) שסיפק את צורכי הירקות באיכות משובחת. לידו ניטע מטע גויאבות שעשו מהם לפתן טעים . היה כרם ענבים בפאתי הקיבוץ שכילדים נהנינו ממנו מאוד. היה גם מטע רימונים קטן על יד המכוורת שמפרחיו הושבח הדבש ועצי תות ליד הלולים. חלקות אלו היו ממש במטווחי בית. המיוחד בהם שמחד הייתה להם תכלית פונקציונאלית ומאידך הם מלאו תפקיד אסטטי בתקופה שעוד לא היה נוי בקיבוץ.  היה יופי חקלאי טבעי אוטנטי בתוככי הבית פנימה. יופי ששום דשא אירופאי  מטופח ושיחים גזומים נוסח ורסאי לא משתווים לו. הטבע נוכח  בחצר. כאשר הורחב שטח המחנה, והענפים הראו חוסר כדאיות כלכלית הם חוסלו ועמם חוסלה הנראות הטבעית הנפלאה שנשארה חרוטה בזיכרונותיי בלבד.

עם בוא ההרחבות השכונתיות הגדולות, נסללו כבישי אספלט רחבים, מדרכות מאבן משתלבת  ומקומות חנייה לכל רכב משפחתי. מציאות חדשה שצמצמה את שטחי הגן  הקיבוצי. הירוק פינה מקומו לאפור של הבטון ולשחור של האספלט, נבראה קומפוזיציה צבעונית חדשה.

 מציאות זו מחייבת  מסלול חשיבה חדש, כיצד שומרים על הנראות הכפרית הירוקה של הקיבוץ, כדי שהוא לא ייהפך במראהו לעוד שכונה אורבנית. מה נשאר לנו כיום מהנראות הכפרית ? בעיקר שטחי החקלאות המקיפים את הקיבוץ מכל עבריו. השדות, המטעים ברכות הדגים  הסביבה הקרובה והרחוקה שבעמק.  יותר מאשר בעבר מתבקש כיום קיומו של דיאלוג בין חברי הקיבוץ לשטחים החקלאיים שסביבם. לראות בהם חלק בלתי נפרד מגן הנוי הקיבוצי. להתייחס לנראות הסביבתית החקלאית כמו אל ערוגות פרחים, כרי דשא  ועצי נוי. גן אחד גדול העוטף את הקיבוץ מבחוץ ופולש אליו פנימה במודע.  לשם כך יש ליצור מערכת נגישות קלה ואפשרית  לכול הגילאים שתאפשר שוטטות ונוכחות במרחב החקלאי. בניית רצף טבעי ובטוח של דרכי גישה אל מרחבי החקלאות שמסביב (רצוי להתייעץ עם מומחי נגישות ). באמצעותם יוכל האדם הקשיש להגיע באמצעות הקלנועית שלו אל השדות והמטעים.

הגן הקיבוצי המסורתי מחייב אף הוא  שינוי תפישתי. יש להכניס את "השדות והמטעים" אל החצר הקיבוצית כחלק מגן הנוי.  קיבוצי עבר  מהפך חקלאי ובמקום גידולים מגוונים  מסורתיים (פרדס, בננות, מטע אפרסמונים,  כותנה, תירס, בוטנים, פלחה, וכו')  שהיו בו בעבר הוא נהפך למשק חד-גידולי של מטעי אבוקדו. גידולים שהיו בקיבוץ לאורך עשרות בשנים פשוט נעלמו. ענפי החקלאות נעלמו מלוח סידור העבודה. אין יותר מסורת חקלאית מורשת, כזו העוברת מדור לדור. רוב העובדים בענפי השדה הם שכירים מטעם תאגיד חקלאי אזורי זה או אחר. אם כן, כיצד יוצרים קשר וזיקה אל הגידולים, אל עבודת האדמה אל ניחוח החציר?  מביאים אותם אל חצר הקיבוץ. במנות קטנות ומובחרות.  יוצרים חוויה של גידול וצמיחה ממש לנגד עיני הציבור. חלקות של סוגי גידולים חקלאיים במקומות השייכים לגן הציבורי (שצ"פ) .

הטעם המרכזי של תכנון מחודש זה של גן הנוי הוא ברצון לשמר את האופי החקלאי של המקום גם בבית וגם בסביבתו. לחשוף מחדש את הדור הצעיר לחוויית הגידול והעיסוק החקלאי של אותם עצים וגידולים שהיו ואינם. ניצור מרחב חדש ואוטנטי לבילוי בשעות הפנאי.  איננו ממציאים את הגלגל, בסך הכול מבקשים אנו להחזיר את החקלאות בזעיר אנפין אל חצר הקיבוץ, לא כענף חקלאי שמתפרנסים ממנו אלא כחלק מהבילוי, מהגן והנוף הקיבוצי.


יובל דניאלי.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה