תכנון נוף קיבוצי במציאות משתנה. (מוקדש לחג האילנות)

העץ בשרות "הפרויקט הציוני"
אני מביט בציורי אמנים - צליינים בני המאה התשע עשרה (כדוגמת הצייר דיוויד רוברטס והצלם פליקס בונופיס ) וא"י ביצירותיהם שוממה, מועטה בעצים.  במלחמת העולם הראשונה, הושמדו מעט מהעצים שהיו נטועים  בשטחי הארץ לטובת מכונת המלחמה הגרמנית - טורקית. עדרי העזים שהיו בחזקת הרועים הערבים לא הוסיפו נחת ובריאות לעצי ושיחי הארץ, הם נאכלו בתיאבון ללא רחם.
בשנת 1898 מגיע לא"י חוזה המדינה תיאודור הרצל, כדי לפגוש את הקיסר הגרמני וילהלם השני במטרה  לשכנעו לקחת חסות על ההתיישבות היהודית בא"י. בדרכו לירושלים עוצר הרצל במוצא ושם הוא בוחר לטעת עץ ברוש (לא ארז כמו שחשבו בשעתו) כסמל לשאיפה לאומית – ציונית (נשיאי ישראל לדורותיהם נהגו לשתול בארזה כל אחד בתורו ברושים וארזים).  חלוצי העלייה השנייה כחלק מהפרויקט הציוני, לוקחים  את גורלם בידם ומחליטים לעלות לא"י (גם ללא עזרת המשיח...), להתיישב בה, ולהקים בה נקודות יישוב. מה יותר סמלי וציוני מאשר לנטוע עצים כחלק מהבית, כחלק מהפרחת שממת הארץ. את המציאות הזו ביטא נאמנה המשורר שכתב : "הוי ארצי מולדתי הר טרשים קרח" (טשרניחובסקי). אמנים בשנות העשרים "מתגייסים"  לטובת הפרויקט הציוני, באמצעות שילובם של עצים ופירות משפעת הארץ  ביצירותיהם תוך הדגשה מכוונת. העץ היה ביטוי למודרנה, להתחדשות, לשורשיות, ליצירת יש מאין. הק.ק.ל  כממשיכת  חזונו של הרצל משווקת ליהדות הגולה  בראשית המאה העשרים תעודת תרומה לרכישת עצי זית  לייעור הארץ. באיור המלווה את התעודה נראית משפחה יהודית ( שילוב בין חלוצים ואנשי תורה עטורי זקן וחובשי כובע), שותלת עץ על אדמת הארץ. בטקסי עלייה על הקרקע של ישובים משולבים  פסוקים וסיסמאות המבטאים באמצעות נטיעת עצים את הזיקה להתיישבות ולא"י (לדוגמא: והיה הנטע לאות ברית ביננו ובין הארץ הזאת).  גם כאשר הקיבוצים חיו חיי צניעות ונזירות בעקבות מצוקות כלכליות קשות, ניתנה לגן הקיבוצי הציבורי עדיפות מובהקת. סידור העבודה העניק תמיד ביד נדיבה כוח עבודה לטיפוח הנוי.  במלחמת השחרור כאשר יישובי הנגב כדוגמת נירים (דנגור) נלחמו על נפשם והמים היו במשורה הם הקפידו להשקות את עצי השיטה שנשתלו בקיבוץ ונתנו להם חיים גם אם זה בא על חשבון צורכי החברים.  

בהמשך היה גן הנוי הקיבוצי המטופח והרחב לתעודת הזיהוי הקיבוצית.

אלון התבור בקיבוץ אלונים
צילום: מיכאל חורי, קק"ל



מפה קיבוצית חדשה
לנגד עיננו הולכת ומשתנה הארכיטקטורה הפנימית הקיבוצית, מהקצה אל הקצה. השינוי העקרוני המשמעותי ביותר הוא ביחס בין המרחב הציבורי לפרטי. בין חדרי החברים ההולכים ומתרחבים, על חשבון המרחב הציבורי על דשאיו , וגן הנוי שבו. נוצרת מפה קיבוצית חדשה בה משתנים היחסים  בין מרכיביה המסורתיים. השתנות הגן הקיבוצי מתרחשת ממש כאן ועכשיו.       
ט"ו בשבט – חג הנטיעות היה מתמיד הזדמנות פז , חינוכית ופרקטית כדי לטעת עצים ולהרחיב את הגן הקיבוצי. הילדים גויסו למשימה , ובתהלוכה טקסית מרשימה מלווה בשירי החג ניטעו השתילים הרכים. ואכן, שטחי הגן והנוי  הציבוריים היו כמעט ללא הגבלה. מרחבי הדשאים, חורשות העצים, פינות החמד הקטנות המפוזרות בקיבוץ היו מסממני הקיבוץ.  והנה לפתע כצורך דמוגרפי דחוף, מתבקשת ועדת תכנון  "לעקור נטוע" לטובת שלמת בטון ומלט!   בקיבוצי המעפיל בונים מתחם מגורים חדש המחייב את הקטנתו של הדשא הגדול המיתולוגי ואת עקירתם של עצים שבעי שנים שהיו חלק מההיסטוריה  הקיבוצית - מזיכרונות נוף ילדותנו.
מציאות הכרחית זו מחייבת חשיבה תכנונית חדשה הלוקחת בחשבון את המשתנים המתחייבים משינוי אורחות החיים . דוגמא טובה לכך הוא מערך הכבישים, השבילים, ומקומות החנייה בקיבוץ (בקיבוץ המשתנה יש לכל משפחה רכב אחד לפחות) שהשתנו עד מאוד.   נושא הבטיחות הפנימי השתנה , וממקום בו ילדים רצו, שיחקו והשתובבו בחוץ ללא פחד  ובביטחון אישי מלא,  יצרנו במו ידינו  מרחב ציבורי מלא חששות וסכנות !

כיצד מתכננים מחדש את  אדריכלות הנוף הקיבוצית?  
קיגיליה אפריקאית (או מנוצה) , יד למגינים, יגור
צילום באדיבות של עוזי שפר
כיצד מוצאים את האיזון המתבקש בין רצון הפרט לצורכי הכלל? חייבים להחליף את דיסקט תכנון הגן הקיבוצי. לא עוד שליטה אבסולוטית של רכז הנוי על מה שנשתל ונעקר בקיבוץ. יש לייצר דיאלוג חדש, אסטטי, חכם ומתחשב בין הפרטי לציבורי. אני מזהה תופעה מרתקת ההולכת ומשתרשת עם בוא ההפרטה; חברים מקצים שטחי נוי פרטיים לטובת גידול ירקות ועצי פרי.  חבר קיבוץ מוציא היום משאבים לא קטנים להחזקת גן הנוי הפרטי צמוד הבית שלו. ישנה חלוקה ברורה ומתוקננת במה מטפל ענף הנוי ומה באחריות חבר הקיבוץ. הנוי היה מתמיד מגאוות הקיבוץ.  יעדו על כך אגרות הברכה לשנה טובה שנשלחו מטעם הקיבוצים, ספוגים בצבעי ירוק וכחול. דשאים, עצים, שמים ומים. פסטוראליות של גן עדן קיבוצי שבאמצעותו שווקו את כל הטוב והיפה שבקיבוץ. "הדשא הגדול" (המועדון הקיבוצי הירוק) , מככב בכל אגרות הברכה הקיבוציות ובכך נהיה לסמלו של קיבוץ . שאלו את שמואל מסטצ'קין (האדריכל הראשי של מח' התכנון של הקבה"א) מהו גודלו האידיאלי של הדשא הגדול ? הוא השיב: "גודלו גזור מהיכולת להכיר את העומדים משני קיצותיו". ובכך ביטא את האינטימיות המתבקשת גם במרחב הציבורי.
גן הנוי הקיבוצי בא לספר לכולם, לחברי וילדי הקיבוץ , ולאורחיו , שהקיבוץ הוא בית. כאשר בונים בית שותלים למרגלותיו, דשאים, עצים, שיחים ופרחים.  בספרם "גן ונוי בקיבוץ" ("גנים ונוף בקיבוץ" רות אניס ויוסף בן ערב , הוצאת משרד  הביטחון – 1994) מצטטים המחברים את ראשוני דגניה : "כאשר עברנו לנקודת הקבע שלנו הייתה ראשית עבודתנו – נטיעת השדרה הראשונה לצל ונוי".  שדרת ברושים הנטועה בואכה לשער הקיבוץ מסמלת יותר מכל את הדרך אל הבית. דרך המחופה משני צדדיה בעצים , נותנת ביטחון והגנה מפני הרוחות והסערות שבדרך...
החיים בקיבוץ היו אפורים ודלים בחומר. מה שהוסיף שמחה, חיוך, ותחושה של בית היה גן הנוי ותרבות מקומית. ראשוני המתיישבים גרו באהלים וצריפים. בתים ארעיים לכול הדעות. חורף גשום ועז רוחות, היה בידו להזיז את המגורים ממקומם. שתיל עץ שניטע סימל יותר מכל קביעות ויציבות. גן הנוי היה גם ביטוי של געגוע לנופים הירוקים של מחוזות מוצאם של מייסדי הקיבוץ.

גן הנוי – בבואה להשקפת עולם חברתית
לקיבוץ היה מתמיד מבנה אדריכלי יציב וסכמתי שתאם את רוב הקיבוצים. מבנה הבנוי מארבעה מתחמים (פרטי, ציבורי, חינוכי ומשקי) אותם חיבר מתחם נוסף, מתחם הנוי והשבילים.   מתחם זה היה מתמיד הפעיל ביותר. הנגיש ביותר והאטרקטיבי ביותר. כי מה מרגיע יותר מערוגת פרחים, משדרת עצים בפריחתה, משיחים מבושמים, מישיבה על ספסל בצל עץ הצאלון. 
רשימה זו הספוגה בניחוח של געגוע , מוקדשת בהדגשה להווה ולעתיד. תכליתה להציב מראה למתרחש בקיבוצים רבים בהם תכנון הנוי נגרר אחרי העובדות בשטח. תכנון שאולי בעקבות אילוצי זמן ורגולציה לא תמיד רואה את השלם. את מלא המרחב הקיבוצי העתידי. תכנון הנוי נבנה מחלקים שלא תמיד מקיימים ביניהם שיח אדריכלי. בקלות אפשר גם באמצעות הנוי לגלוש לחיקוי של שכונות פרבריות עירוניות  ולאבד את המיוחדות  שבנוי הקיבוצי. המיוחדות גזורה בין היתר מהעטיפה החקלאית הנושקת לגדר. פותחים את השער ונמצאים בשדות.  הירוק עד האופק משפיע, משוחח עם חצר הקיבוץ. אפשר ליצור חומות וגדרות סביב בתי המגורים , ואפשר לתכנן כך שהאופק יהיה נגיש למראה.  להביא את החוץ אל הבית ולא ליצור חיץ בין הבית לשדות ולמטעים, בין החברים לבין עצמם.
הנוף הקיבוצי הוא בבואה של השקפת עולם  חברתית – ואידיאולוגית. האם ביכולתו לתת ביטוי  לדיאלוג אנושי – קהילתי מתמשך ?

יובל דניאלי –  ינואר, 2017