"יומן
אחווה" 1927-1920
סיפורה של
קבוצת חלוצים מייסדי קיבוץ שריד.
עריכה ומבואות
: אביבה אופז.
יש משהו מרגש,
לעלעל בספר חדש שריח הדפוס עוד שרוי בין דפיו.
על שולחן עבודתי הונח ספר כזה , שעטיפתו וכותרתו משכו את עיניי. כריכה רכה,
מאוירת ברישום של חלוץ המניף אל על מקוש
כדי לבער עשבים שוטים המפריעים לעיבוד
הקרקע. הדמות עדיין לבושה בבגדים שהגיעו מליטא, מכניסה אותי ישר אל רוח הספר, אל
דפי "יומן אחווה", אל תקופת שנות העשרים, ראשית חיי החלוצים בני העלייה
השלישית בא"י. ואכן העטיפה המסקרנת
עשתה את שלה; פרקי היומן שבו את ליבי למרות
החששות שהיו מנת חלקי בלוקחי אותו לקריאה. חששות מדוע ? מה הרלוונטיות לקורא
העכשווי של יומן קבוצה שנכתב לפני 90 שנה על תקופה שרבות נכתב עליה ורבות דובר בה
(אין להתעלם מיומני קבוצה אחרים שפורסמו ברבים מאותה עת ובראשם קובץ
"קהילתנו"). ככל שהעמקתי בקריאת היומן התבררה לי המיוחדות שבו. שפתו,
דרך כתיבתו, ונושאי הכתיבה שבו. התבהרה לי הרלוונטיות ואף האקטואליות שבו. תשעים
שנה אחרי כתיבתו עומדות חלק מהשאלות של אז לפתחנו גם כיום. בעידן בו משנה הקיבוץ
את אורחות חייו ומתלבט בין הפרט לכלל, מה צביון ניתן לחינוך ילדנו ומה גודלו של
המרחב הקיבוצי הרצוי ?
מי הייתה קבוצת
"אחווה" ?
כותבת אביבה
אופז במבוא ליומן: "גרעינה של קבוצת "אחווה" התגבש בקובנה שבליטא,
על רקע תקופה סוערת ורבת תהפוכות: מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הבולשביקית,
ופוגרומים ביהודים וכאוס שלטוני".[...] לקבוצתם קראו בשם "אחווה"
וביטאו בו את כוונתם לכונן בקבוצה מערכת יחסים משפחתית, כזו שבין אחים
ואחיות". [...]בפסח של שנת 1920 התקבצו החברים בקובנה לאספה כללית והחליטו,
כי עד אחד ביולי באותה שנה, חייבים כולם לצאת את ליטא ולעלות ארצה. הכתיבה ביומן , כותבת אופז, "החלה מיד לאחר
עלייתם של חברי הקבוצה ארצה באביב שנת 1920 ונמשכה עד שלהי שנת 1927. היומן ליווה
את הקבוצה לאורך שנות נדודיה ותחנותיה בגליל ובעמקים, בין השאר בחדרה, הר כנרת,
מגדל, כפר גלעדי, אילת השחר, יבניאל וגניגר. בשנים הראשונות לקבוצה קורותיה שלובים
, בפרקי זמן שונים וברמות קשר שונות , בתולדות "גדוד העבודה". הקבוצה
הגיעה לקצה מסלול הנדודים באפיסת כוחות. החברים המועטים ששרדו את המסלול לאורכו
עלו לגבעת ח'ניפס ביולי 1926 והיו מייסדי קיבוץ שריד".
איזה צורך
מילא היומן במסכת חיי הקבוצה ? מה היה תפקידו במארג החיים האינטימי של "קבוצת
אחווה" ?
[...]"ביומן
צריך להשתקף החיים היום יומיים. בו רשום מעשי יום, יום. נראה עד כמה שזה יעלה
ויתפתח סוג זה של רשימות. אף שקשה למסור שיתבלטו האורות. וגם, זה מיותר להדגיש על
זה, בכל מקרה. יתבלטו ויתגלו יותר צללים שבחיים. הליקויים שבמעשי האדם. הליקויים
בזה שהם גלויים וידועים. משמשים הם דחיפה ליצירה לפוריות למחשבה, לחשוב ולתקן מה
שאפשר. והאור משמש סיפוק לסבל. הדבר הזה
בעצמו, שהנה הולך ונעשה דבר מה, הולך ונרקם, הולך ומתגבש, חולייה בתוך שרשרת
החיים. צעד אחרי צעד מתקרבים לכוון ידוע בחיים. זה מספיק. להאיר את הצללים, לתת
סיפוק לסבל של שנים, לחתור ביתר עוז וביתר אומץ להגיע למטרה. יש גם מקרים שהאדם באמצע היגיעה והעמל שוכח למה
הוא מתקרב. ונדמה לו שהוא עבד לחיים, ושוקע האדם ונופל לתוך ייאוש. מושע מהמכשולים
הקטנים המרוקמים מסביב לחיים והנפגשים בדרכו המסוימת, ויורד מהשביל הנכון. ושוכח את רצונו ומאווייו, למה שמחכה לו
העתיד".
הארכתי בציטוט
הקטע אותו רשם החבר משה ביומן (29.9.1924), משום שיש בו כדי להעיד על ייעודו ועל
תפקידו. היומן מטרתו המובהקת כנאמר לעיל לרשום את מעשי היום יום. פרוטוקול של
החיים. תיעוד המעשה היום יומי. בתמצות, באופן ענייני ועובדתי. רישום ללא הערות
אישיות מופרזות.
יחד עם זאת
מלא היומן צורך לשיח, לקשר אינטימי בין החברים, להערות והתייחסויות בנושאי הליבה
של הקבוצה. למרות שבין דפי היומן נושבת רוח של מרירות ולא מעט תסכול, יש בו גם
מהנחמה והעידוד. מדבריו של משה משתמע שליומן היה גם תפקיד מכוון, ומורה נבוכים. תפקידו של היומן לתת סיפוק לסבל
של שנים בהארת הצללים, בחתירה למטרה. ביומן בא לידי ביטוי קולו של הפרט מול משימות
הכלל. במציאות החיים הקשה רווית היזע והדמעות
מלא היומן גם צורך של קתרזיס, היטהרות אישית וקולקטיבית.
מה ריתק
אותי ביומן?
באמצעות הפכים
הקטנים , באמצעות החספוס והפשטות שבשפה עלו לנגד עיני דווקא הדברים הגדולים
המוחבאים בינות למילים. הויכוח המר עם גדוד העבודה ועם אלקינד בראשו על מהות הקשר
עם הקבוצה, על גבולות האוטונומיה שלה והרצון לשמר את ייחודה ובדלנותה . בהקשר זה
כותב אליהו א': [...]" אין לי אמון מחומר האנושי, ואין לי אמון בהתגשמות
הרעיון של קבוצה גדולה. ואם כן לפי דעתי, אין לנו שום מקום בגדוד"
מרגש לקרוא על
הביקור של י.ח. ברנר באוהלי הקבוצה בשנה בה הוא נרצח.
המאמץ הבלתי
נלאה לקיים קשר עם חברי הקבוצה הפזורים במקומות שונים בארץ לפי הצורך. הצפייה להתיישבות קבע והמפגשים עם ראשי ההסתדרות
והסוכנות היהודית. היכולת לנהל מו"מ עם ראשי המוסדות המיישבים כשווים בין שווים
ללא מורא של שררה ומנהיגות על הזכות להקים קיבוץ על אדמת עמק יזרעאל. פרק עצוב
ביומן הוא נושא המוות וההתאבדויות. אביבה אופז מקדישה מקום רחב בהקדמתה לספר היומן,
לנושא כאוב זה.
משה סטרצ'נסקי
שם קץ לחייו בגלל אהבה נכזבת. להלן נוסח המכתב שהשאיר אחריו:
"חברים!
אף אחד לא אשם במותי. רבקה בחורה טובה ואני האדם הפראי! היו שלום חברים! אל תעשו
רעש. ומבקש לא להודיע בשום מקום . את האקדוח לקחתי אצל שמחה. זה עכשיו נכנסתי אצלו
והוצאתי ממיטתו. היו שלום משה
סטרצ'נסקי" (יומן אחווה עמ' 130) מושקה ב' רשם ביומן: "לילה ליל בלהות!
אחרי ההלוויה נסתם הגולל! איבוד לדעת. יהי זכרו לנצח"(18.6.1923).
למדתי
רבות מהיומן כיצד נגאלה האדמה והוקם קיבוץ ע"י חבורת צעירים חולמים ומגשימים,
לא על מגש של כסף אלא בייסורים והתלבטויות אין קץ. יותר מכול מודגשת המציאות של
דלות החומר או כפי שמגדירה זאת פרופסור אניטה שפירא בספרה - ככל עם ועם: סוציאליזם של דלות.
לעתים מילים
ספורות יש בהם כדי לעורר בקורא היומן סקרנות ופרשנות, ודמיון פורץ. כך היה לי
בקוראי פסוק תמים: " אור הנר המבצבץ ועולה מבין סדקי אוהל, אחד משבעת האוהלים
אשר בשדרת אחווה מעכב לעובר לעמוד קצת ולחשוב, סיבת הדבר מה היא? "
(3.1.1921). ממש פתיח לספר בלש טוב. מה מתרחש מעבר לברזנט האוהל, כאשר נר בודד
דולק בחשכת הליל? בקוראי את עניין אור הנר
נזכרתי באמרתו של רבי ישראל מסלנט: "כול עוד הנר דולק אפשר לתקן" .
בעמ' 176
ביומן אחווה שולב רישום תיעודי מרשים של מחנה האוהלים של הקבוצה בגניגר משל שמחה
דולינסקי. אוהלים עומדים בשתי שורות כשבתווך שביל מטופח. שדרת האוהלים ממלאים רבע
מהציור, היתר נוף של גבעות והרבה שמים, מקום רחב לחלומות.
לא מצאתי
ביומן ויכוחים פוליטיים סוערים בין חברי
הקבוצה. בדפי היומן שנרשמו ע"י יוסף
א' [2.5.1921] נכתב: [...]"נודע לנו, שבינינו נמצא חבר אחד שהוא חבר רשמי להסתדרות ה.מ.פ.ס נשמעו דעות שצריך להיוודע מי הוא חבר
זה ולהוציאו. כנגד זה, היו חברים המתנגדים... נודע הדבר, שהחבר המ.פ.ס. הרשמי,
אינו שייך לקבוצתנו, כי אם לקבוצת העבודה שלנו. (מ.פ.ס. מפלגת פועלים סוציאליסטית
בעלת נטייה קומוניסטית שהוקמה בא"י בשנת 1919, ע"י פורשים ממפלגת
"פועלי ציון"). ומייד לאחר דו"ח פוליטי קצר זה המזכיר את "תקופת
סנה" בראשית שנות החמישים, נרשם ש"באוהל
ג' היה אתמול קונצרט. באו חברים ונגנו על כינור, מנדולינה וגיטרה. הרבה אורחים באו
להקשיב ועמדו גם מסביב לאוהל... האוהל סבל מזה קצת". כמה מרגש כאשר לא
מוותרים על תרבות גם כשהיא מבוצעת באוהל של יחפנים.
היומן עמוס
בפרקים מרגשים. אפשר גם אפשר לעלעל בהם ולדלות מהם תובנות של חיים ומעש. קצר המקום כדי להרבות בציטוטים ודוגמאות ,
בחרתי ציטוט המדגים את אופי היומן והקבוצה: "נפרדנו בלי מילים. ברגע זה נדמה
לך, שאתה צריך לומר איזה דבר שיצא מעומקא דליבא, ושימלא את החלל הריק מסביבנו.
נסתם הפה. הרי אנחנו לא נותנים ערך לחיצוניות, ומשתדלים אנו להיות פשוטים וגסים,
ומחניקים את הרגשות שלא תתפרצנה החוצה. הפיות נשתתקו ברגע זה , אבל הלבבות
דיברו". (משה , 6.7.1924 גניגר) . הדברים נכתבו עם עזיבת זוג חברים ונסיעתם
למרפא בחו"ל. נושא ה"נסיעות" והעזיבות העסיק מאוד את הקבוצה. אי
היכולת לשמור על שלמותה היו מהדברים הכואבים שלוו את "אחווה" לאורך 7
שנותיה, יש להם הד בולט ביומן:[...] "ושוב נסיעות. נסע דב לצפת להבריא. נסע
טוביה לנוריס לרפא את שיניו, וגם נחום נסע בעניין קבלת העבודה באיילת. צבי נסע כבר ואפשר שלבלתי שוב אלינו לחיות
איתנו. ואחרון הכביד יוסף. נבחר לוועד הפועל ונדרש לבוא לנוריס, לפי הידיעות
האחרונות, כדי לעבור לירושלים"(דוד - 3.3.1922). בכל שלב בנדודי הקבוצה בשרות גדוד העבודה
ולאחריו הם ערגו להתיישבות קבע.
אל חורבות
הכפר הערבי ג'ינג'ר הגיעו שלושים איש. אל קו הסיום בח'ניפס, היא שריד הרבה פחות.
כותבת אביבה
אופז בסיום פרק המבוא ליומן: "בספטמבר 1927 נחתם היומן. הוא סיים את תפקידו
עם התפוגגות האינטימיות הקבוצתית, היווצרות התאים המשפחתיים, ההתרחבות וההתמסדות.
את מקומו של היומן תפס העלון בשריד".
קריאתו של
היומן הייתה בשבילי חוויה מלמדת על תקופה מיוחדת
והרואית בה נוצקו יסודות ההתיישבות בעמק יזרעאל.
על הספר:
הספר "יומן
אחווה" הובא לדפוס בעקבות התעקשותו ונחישותו של דני נמרי חבר קיבוץ שריד. חמש
שנים ערך מסע הגילוי המופלא של דני נמרי אחרי
פרקי היומן ואנשיו. חמוש בזכוכית מגדלת הקליד את 220 עמודי כתב היד ששכנו בארכיון
הקיבוץ. כותב דני נמרי בפתח דבר לספר יומן אחווה: "לקראת חגיגות התשעים
לעליית ראשוני שריד על אדמת חניפ'ס החשופה וזרועת הסלעים חשבתי שנכון יהיה להקדיש
את הוצאתו לאור להם- לרבקה וחיים חרמוני ולצבי גולומביק, (שלושת חברי הקבוצה שנשארו
עד יום מותם בשריד) לבני משפחתם בשריד ומחוצה לה, לכל חברי קבוצת
"אחווה" ובני משפחתם באשר הם, ולכל חברי ותושבי קיבוץ שריד הירוק,
המשגשג והפורח". דני מספר שהיומן נחשף מעת לעת, במשורה לעיין הציבורית. בשנת
2010 הגיע לידיו עבודה סמינריונית של בן הקיבוץ המבוססת על היומן. בעקבות קריאת העבודה
החליט דני נמרי לעיין ביומן המקורי ששכן בארכיון הקיבוץ , נשבה בקסמו והיה ליזם ומוציא
לפועל של הפקת הספר.
ההיסטוריונית ד"ר
אביבה אופז שיד לה במחקרים על יומני חיים של קבוצות חלוצים, נענתה לבקשת יד יערי נרתמה
למלאכת עריכת הספר וכתיבת מבוא מאיר עיניים ומחכים דעת. הספר יצא בהוצאת יד יערי ובשותפות
קיבוץ שריד, באוגוסט 2015. הספר מלווה
בביאורים , הערות , וציונים ביוגראפיים של דמויות המוזכרות ביומן.
"מערכת"
קיבוץ דליה
(עריכה לשונית: נחום סיון ורות תמיר) הייתה זו שהפיקה את הספר. ברצוני לשבח את העריכה הגראפית של הספר (עיצוב
ועימוד: גל הראל) ששמרה על רוח היומן.
הנשף
לאירוע השקת
הספר "יומני אחווה" , קראו המזמינים נשף . שם אריסטוקראטי מלא
אסוציאציות. התברר שחלוצי העלייה השלישית
, מהפכנים בנשמתם ובהווייתם ערגו לזעיר בורגניות בקוראם לאירועי התרבות שהפיקו אז,
בשם הנוסטאלגי נשף.
הגענו לנשף
ההשקה בקיבוץ שריד לעת ערב. הערב השתלב עם חגיגות התשעים לעליית ראשוני הקיבוץ על
הקרקע. לצד הנחייה מובנית ומקצועית והרצאות מאלפות של ד"ר אביבה אופז
ופרופסור אביבה חלמיש שדיברו על הספר והתקופה, לא חסכו הדוברים בשבחים
ליוזם הפרויקט דני נמרי ולמוציאים
לאור: יד יערי , והמפיקים חברי "מערכת" מקיבוץ דליה וכמובן לחברי ארכיון
הקיבוץ וחברי שריד שנרתמו להפקה ולהוצאה לאור.
את הנשף
המוצלח והמלמד לוותה שלישיית "רגב" הנפלאה, שהזכירה לכולנו , שישנם
שירים שמשתבחים עם הזמן. בהזדמנות זו נאחל לקיבוץ שריד עוד שנים של עשייה חלוצית
ומזל טוב!.
יובל דניאלי