המילה לא שוכחת

המילים הן כמו "דרך זכורה". הן זוכרות את מה שכבר שכחנו. הן העדות וההוכחה למעשינו – לטוב ולרע.
הן הארכיון האישי והקולקטיבי שלנו.
הקשר, הביקורת והגמול.
"סימני הדרך" שנשארו לאחר לכתנו.
המילה לא שוכחת, לא מטייחת. "הברית עם המילה" היא הצבע, הקו, הנייר והמכחול.
חלק ממני.
המילים הללו כתובות בכתב ידו של יובל דניאלי  כמו שכבה שלישית על גבי הסקיצות שהכין לקראת תערוכה שאמורה הייתה לחנוך מרחב תצוגה חדש ביד-טבנקין. שתי השכבות שמתחת למילים הן שכבת הרישום והצבע ושכבת קולאז' צילומית של טקסטים ממאמריו העוסקים בדימויים הוויזואליים  של היצירה הקיבוצית ובאמניה ומעצביה.
יובל דניאלי סקיצות ל"דרך זכורה" 
סדרת העבודות הללו של יובל באה להציג את היצירה שלו שהלכה והתמצבה על שלוש רגליים – על היותו אמן היוצר בקשת רחבת סוגות של האמנות הפלסטית, על היותו במשך שנים ארוכות מי שמופקד בארכיון השומר הצעיר בגבעת-חביבה על חקר, איסוף ושימור של האמנות הקיבוצית ועל עיסוקו גובר בכתיבה היסטורית ורעיונית כאחת על אמנות ותרבות ההתיישבות העובדת.
לדבריו הבחירה שלו בעיסוק הארכיוני היא בחירה אמנותית ולא תעסוקתית, משהו שמגדיל את המרחב האמנותי שלו שהתחיל כאמן מקומי ונמשך אל עמק חפר ואל עמק יזרעאל ומשם לישראל בכלל ואל תנועת העבודה בפרט, והכל דרך הייצוגים של ארץ ישראל עליהם גדל.
גם בכתיבה, בעיסוק במילים, הוא רואה סוג של השלמה ליצירה החזותית שלו, הליכה מקבילה ומשולבת. לכן זה היה 'טבעי' "שאמרתי שאני רוצה להקים מרחב אמנותי שיכלול את עבודתי כארכיונאי, היותי צייר איש אמנות פלסטית שמתנסה בכתיבה, ושאני רוצה ליצור חלל רב תחומי שמבטא את אישיותי, חלומותיי ואת היצירה שלי שעומדת על אותן שלוש רגליים".
יובל דניאלי סקיצות ל"דרך זכורה" 
כשיובל מדבר על מרחב או חלל רב תחומי הוא מדבר על קירות שלמים שעליהם יבוא לידי ביטוי השילוש האמנותי שלו בדרך שייווצר קשר בלתי אמצעי בין הצופה לבין היצירה. אפשר שמהקירות שלובי המילים והדימויים החזותיים תצא אל דרך כתובה גם היא, שדורכים עליה, "שאין בה דיסטנס בין המילים לבין הקורא-ההלך.. אני רוצה שהחורש את הקרקע יחרוש ברגליו את הדרכים... תמיד ריגשו אותי עקבות הטרקטור ועקבות האדם", הוא חוזר אל הייצוגים שהולכים איתו שנים כמו מגדל המים, האדמה, החרסים והברושים.
הברושים החוזרים ביצירתו על ציר הזמן של עשרות שנים, מייצגים את שדרת החיים וגם את שדרת המוות. הם לקוחים מנוף המקום וגם אם בשטח נכרתו חלקם הם נשארים חלק מהזיכרון. הברושים שהופיעו אצלו בזעקה של אמן מחאה לפני שלושים שנה, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, הזדקנו. הנופים הם כאילו אותם הנופים אבל הם אינם אותם עצמם כמו שהנהר של הרקליטוס אינו אותו הנהר. "והטרגדיה שלמרות זקנת הברוש הוא עדיין רלוונטי כמייצג שכול ואובדן, מייצג את ארץ ישראל". כך הקיים והזכור והנשמר והמסופר נהיים לאחד ביצירה.
המבצע הצבאי האחרון "צוק איתן" על כל השלכותיו האזרחיות, האנושיות, לא נתן ליובל בתחושתו להעמיד בשעה זו את תערוכת "דרך זכורה" (שם שלקוח משירו של אמיר גלבע ושנתן לה מוקי צור) והוא חזר אל העבודות מהימים שאחרי מלחמת לבנון, שהצבע השחור שולט בהן, והן שתוצגנה באפעל מראשית ספטמבר. העבודות העכשוויות המתהוות תוצגנה בימים שירגיש נכון להציגן.
בינתיים, אפילו שכבר כמה שנים הוא נושא בארנקו תעודת "אזרח ותיק", הוא יוצר פעיל בשלושת מסלולי היצירה עם אמירה ברורה בדרך הזכורה.

יובל דניאלי סקיצות ל"דרך זכורה" 
...בְּדֶרֶךְ חוֹלִית-
זְהֻבָּה מִשֶׁמֶשׁ וּזְכוּרָה מִדּוֹרוֹת
מִהְיוֹתִי בֵּין קוֹדְמַי –
לְעוֹלָם אֵלֵךְ כָּךְ וְאֵלֵךְ
עַתִּיק וְצָעִיר וּמוֹלִיד.
גלבֹּע ("בדרך זכורה")