הזמן הגסטרונומי

"הקיבוץ תמיד צעד על קיבתו". האוכל הותאם לתקופה ולמצבו הכלכלי פיננסי של הקיבוץ. ירקות ופירות תמיד היו על השולחן גם בתקופת הצנע,  בזכות גן הירק  מטע הבננות והפרדס. בקיבוצי היה בראשיתו מטע גויאבות שסיפק לחברים לפתן משובח, כמוהו לא נראה אפילו במסעדות יוקרה בתל אביב.  הלול סיפק ביצים ובשר עוף והרפת את החלב ומוצריו. הקיבוץ היה משק אוטרקי  שסיפק את צרכיו הבסיסיים מתוך מה שהוא גידל.  היו שלוש ארוחות ממוסדות (בוקר, צהרים, וערב) בפרקי זמן קבועים.  ליצני הקיבוץ היו אומרים שהם יודעים במדויק מה היום בשבוע על פי התפריט. היה תפריט קבוע לכל יום בשבוע.  לדוגמא:  יום ראשון קציצות בשר מטוגנות, או לחלופין כדורי בשר מבושלים. יום שני דג , יום שלישי קלופס, יום רביעי מנת בשר ( בקר או עוף),  יום חמישי בולביניק , יום שישי ארוחה חגיגית בערב  לרוב עם שניצל. שבת - מה שנשאר מכל השבוע! מיוחסים קיבלו "במקום", זאת אומרת מנה  עיקרית אחרת, נטולת בשר (לצמחונים) שהייה להם רושם שהיא משובחת יותר ...
למרפאה היה תפקיד מרכזי בתפריט הקיבוצי. היו חברים שבמצוות  המרפאה קיבלו אוכל משופר יותר (חולים למיניהם) מעוף מכובס נטול שומן לאוכלי הדיאטה, עד כבד בקר או כבד עוף מטוגן לנשים בהריון. דרך אגב, בדרך זו ידעו רכלני הקיבוץ מי מהנשים בהריון.
התפריט בקיבוצי היה בנוסח גלציאני – פולני  עם נגיעות הונגריות. הרבה שומן, הרבה מטוגן, הרבה תפוחי אדמה, הרבה מתוק. שיא התענוג היה לאכול באירועים חגיגיים "דג הרינג" כבוש עם טבעות בצל. המהדרים אכלו אותו עם ריבה.
  
כאשר נכנסה ההגשה העצמית לחדר האוכל בראשית שנות השבעים קמה בשיחת קיבוץ חברה וותיקה ואמרה בקול דרמטי הרואה למרחקים: "בזאת חוסל הקיבוץ"! אותה חברה קברה  שלושים שנה קודם את הקיבוץ עם הכנסת הקומקום הפרטי לחדרי החברים.
ההגשה העצמית הייתה תפנית אידיאולוגית משמעותית בתרבות הקולינארית הקיבוצית. לפתע פתאום הפסיקו לחלק לחברים אוכל לשולחנות, והם "נאלצו" לקחת בעצמם אוכל במגשי הגשה מעגלות ההגשה (המנות חולקו על ידי חברים שהיו בתורנות הגשה).  ובכל זאת הייתה הרגשה של הקלה מסוימת עם ההגשה העצמית. לא צריך לחכות בחוסר סבלנות להוד מעלתו המגיש התורן, שיאות בטובו להגיע ולחלק את המנה המיוחלת.
עם בא ההגשה העצמית, נכנסה גם האסטטיקה הזעיר בורגנית אל חדרי האוכל. נוספו לעתים מפות שולחן בצבעים שונים. נרכשו שולחנות ישיבה אינטימיים יותר. צנצנת קטנה עם שושנה אדומה הוצבה במרכזו של שולחן האוכל.  לעתים סודרו מחיצות דקורטיביות עם עציצים מפלסטיק, כמעט כמו במסעדה בעיר הגדולה. חדר האוכל נהפך למזמין יותר. אפשר לשבת ולפטפט בנחת כחלק מבילוי  ולא רק לאכול ולקום מהר מהשולחן. הייתה תחושה של חגיגיות קטנה. כן, היו זמנים...!
עם בוא ההפרטה והצורך הדחוף בהתייעלות וחיסכון, וצמצום בכוח אדם. שינויים שהיו מלווים בשבר כלכלי - חברתי לא פשוט,  חברים התחילו להצביע ברגליים. נמנעו מלבוא לחדר האוכל, "והמסעדה הקיבוצית" פסקה להיות רלוונטית. חדר האוכל נסגר.

השינוי הדרמטי ביותר בהתנהלות הקיבוצית החדשה בכל מה שנוגע לי אישית  הוא בצורך (שלעתים יש בו אף קורטוב של כייף), לצאת משער הקיבוץ  אל שווקי הסביבה ברכב המשפחתי ולרכוש מוצרי מזון וסדקית להתנהלות השבועית של משק הבית הפרטי שלי.  אני עדיין זוכר את מוסד רכז הקניות, התפקיד החשוב ביותר בקיבוץ הישן, שהוא זה שרכש וקנה בעיר עבור החברים את מצרכיהם הפעוטים.  כאשר חדר האוכל הקיבוצי שלנו נסגר למדתי שני דברים חשובים; לרכוש מוצרי מזון ולבשל אותם. בו זמנית נהפכנו אני וזוגתי לקניינים דעתנים שעומדים על המקח ומחפשים את הטוב והזול ביותר בכמה מקומות קבועים בסביבת מגורינו (מבקה אל גרביה עד חדרה) ולשפים מדופלמים. למדנו שכל אחד יכול להיות שף , לא חייבת לשם כך להיות מסורת רבת שנים של קבוצה נבחרת של טבחיות שרכשו את המיומנויות וההשכלה הקולינרית שלהן עוד בהכשרות טרם עליה לארץ.  כל אחד יכול להיות בשלן !
למדתי ליהנות מהבישול ומשעות ה"איכות" המשפחתית שלי על יד שולחן האוכל. הספרייה המרקסיסטית – סוציאליסטית שלי הוחלפה בספריה גסטרונומית מהמיטב של המיטב. ספרות טובה היא זו המשפרת את יכולת הבישול שלי.  המטבחון  הזעיר  בחדר המגורים הקיבוצי  של פעם נהפך למטבח רחב ידיים ושיש , עם ארונות נשלפים ומכשירי מטבח  משוכללים ודיגיטאליים.  מקרר גדול ורחב בעל ארבע דלתות שהידיות שלו זוהרות בחושך; ממש פלא טכנולוגי. מה אגיד, תענוג ! (במיוחד שאני מטופל בנכדים שאוהבים לאכול).

... אבל לעתים, כאשר אני עם עצמי, לבד על יד השיש, סינר הבישול על גופי, וידי נוטפים טללי מיצים ורוטבים שונים ומשונים, אז מתחיל היכן שהוא במרתפי ליבי, הגעגוע לחדר האוכל הקיבוצי הישן והטוב.  להמולת החברים, למפגשים, לרכילויות הקטנות, לאוכל המוכן והטעים.
היה בו מה שהוא מיוחד ומרתק בחדר האוכל, משהו קסום.  אווירה קיבוצית של צוותא אמיתית  שחסרה לי לעתים עד מאוד.  
   
יובל דניאלי - ‏27/05/2014