מנדל שרל. איש האפמרה מקיבוץ המעפיל

תרומה לנטיעת יער ע"ש אנילביץ, 1954
זכה מנדל שרל לחיות כמאה שנים (נולד בסטניסלבוב – גליציה בשנת 1912- נפטר בקיבוץ המעפיל בשנת 2012). מנדל גדל בבית דתי ורכש השכלה תורנית.  בצעירותו חצה את הקווים והצטרף לתנועת השוה"צ שבסטניסלבוב – גליציה. לאחר פעילות בתנועה הגיע לריכוז השומרי בוילנה בשנת 1939 ממנה עלה לארץ בשנת 1940.  מנדל שרל מילא תפקידים מרכזיים הן בקיבוצו המעפיל והן בשליחות התנועתית והמדינה. בשנים 1948-1947  עשה בשליחות מטעם הסוכנות והתנועה במחנות המעפילים בגירוש קפריסין. עם שובו ארצה , נרתם מטעם מחלקת הקליטה של הסוכנות  היהודית , לקליטת עולי קפריסין בארץ ובקיבוצים.  בשנות החמישים  כיהן מנדל שרל כמנהל האדמיניסטרטיבי  של הסמינרים למורים בת"א ובאורנים; בשנות השישים ריכז את המדור למושבים במרכז מפ"ם ובשנות השבעים היה מנהל בית הוצאת הספרים ספרית פועלים. בקיבוצו המעפיל , שילב עבודה חקלאית , תעשיה ושירותים. ערך את עלון הקיבוץ שבו פרסם מאמרים לרוב והיה המייסד ועורך התוכניות של מועדון הוותיקים בקיבוצו. הרצאותיו שניתנו במסגרת המועדון כונסו בחלקן בספר "נעים להיזכר" שיצא לאור בשנת 1995. 
צו קריאה - 1952

בשל אהבתו לשפה העברית ובקיאותו בה , התמחה בעריכה לשונית של ספרים. ביוני 2002 הוצא לאור קובץ הספדיו "מצבה" שנכתבו על חברי קיבוץ , משפחה וידידים. לאחר פטירתו בשיבה טובה , רב מעש וחכמה,  הוצא לאור בשנת 2013 ספרו "המשפחה שלנו" (והיה כי ישאלך בנך). ספר המפה המשפחתית (אילן יוחסין משפחתי מורחב). מנדל היה אספן כפיתי של פריטי אפמרה. ארכיונו האישי (נמצא בארכיון השוה"צ ביד יערי, גבעת-חביבה) מלא בהם. מנדל לא זרק דבר. שמר על כל פריט ופריט. על כל כרטיס וגלויה , על מפית שולחן מאוירת ומדבקה של מפעל  הגרביים. על שקיות התרופות ופתקאות מקומיות המזמינות אותו לגיוסים שונים וטיפולים בריאותיים. לישיבות של ועדות  הקיבוץ וכרטיסי ציר לאירועים תנועתיים ומפלגתיים. מנדל שמר את כרטיסי ותוכניות המופעים שראה, את פתקאות ההצבעה ביום הבוחר וכרטיסי הנסיעות בתחבורה הציבורית. מנדל שמר הזמנות לשמחות ואירועים מכל סוג וקשר כמו את כרטיסי הנסיעה לחו"ל וקבלות של בתי המלון בהן שהה.  אין זו שמירה של שנה אחת. הוא שמר כל זאת לאורך עשרות בשנים.  מדוע שמר כל זאת באדיקות ממוסמכת, אין לי עדיין תשובה. 
אני שראיתי במנדל ידיד אישי, מורה נבוכים, ושותף, לא הצלחתי לפענח את סוד חיבתו לאספנות שכזו. מנדל היה לרבים בקיבוץ סמכות ומקור להתייעצות במגוון של נושאים. היסטורית נחשב לאחד מהקובעים את מהלכי הקיבוץ וחוקיו גם כאשר לא נשא בתפקיד רשמי. מנדל לא בחל בקטנות.  מעל גבי מקל של מטאטא קבע מסמר מחודד בקצהו  והיה הולך בשבילי הקיבוץ ונועץ אותו בפיסות נייר שהתגוללו בדרכים. 
מזכרת משליחות באי-הגירוש קפריסין - 1947
הוא הרחיב את מושג האספנות גם לאיסוף אשפה, אסוף של פיסות נייר משומשות, שאותן להבדיל לא שמר אלא זרק לפח האשפה.  בארכיונו האישי שמר כל פיסת נייר שכתב או נכתבה אליו. יש לו העתקים מכל מכתב שנשלח.  את הגיגיו היה כותב על פיסות ניר זעירות ומשומשות. חס וחלילה לא על נייר משובח וחדש. כדי לחסוך בניר. היה חותך את ניירותיו לפסים מאורכים ובכתב ידו המיוחד, הנאה והברור הפליג למרחקים. היה מעלה את מה שלדעתו ראוי היה להיכתב ולשמר. מנדל לא השתמש בפועל לזרוק. וכך נשמרו אצלו פסוקים יפים , קטעי שירים, הערות שוליים , ומסות פילוסופיות מרחיבות דעת. אני מוצא קשר בין אספנות האפמרה שלו, לבין איסוף האשפה המקומית, וקיפולי הנייר עליהם רשם וכתב. בין מאות הפתקאות לפסוקים ששמר מדברי חכמים.  אצל מנדל כמה שיותר קטן זה יותר טוב. הוא לא ידע כנראה לכתוב על ניר רחב וגדול.

ברכת שנה טובה - שנות הארבעים
כמי שעברו תחת עיניו כמה וכמה ארכיונים אישיים של אישי ציבור, מהם אנשי רוח ופילוסופיה, סופרים  ואמנים,  שרי ממשלה וחברי כנסת , מנהיגי תנועה ומפלגה, גם הם שמרו פתקאות וקטעי רשימות. אך לתכלית אחת ברורה, כדי לספר את סיפור צדקת דרכם. אליבי ליום סגריר.
אצל מנדל הכמות של הדברים נהפכת לאיכות שהיא חידה. מנדל לא נזקק לאליבי, הוא ברח כל חייו מהשררה, מהפוליטיקה הישירה. נזהר מלהיות בקדמת הבמה. היה איש ציבור שמעשיו נעשו בלחישה. איש צללים של עצות טובות.
מעטפת קודקס לאחסון צילומים - שנות הארבעים 
פעם סיפר לי שאת המחמאה הגדולה בחייו קיבל מאמא ליפשיץ ז"ל הסבתא הראשונה של הקיבוץ. בשנות החמישים עבד במכבסת הקיבוץ בתורנות. אמא ליפשיץ, היקית הקפדנית (אמו של חברנו אלכס ליפשיץ ז"ל) אמרה לו שהיא תמיד זורקת את הסדינים לכביסה מתי שהוא בתורנות. גם מחמאה זו שייכת לסוג הזוטות שמהן מורכבת אישיותו. לא ממחמאות של הנהגה, אלא מפיה של סבתא ליפשיץ.  מנדל בנה את פסיפס חייו מפיסות נייר קטנות, מזוטות. מקטעי דברים. כל קטע כאילו איננו קשור אך סך  הפרטים מתלכדים לשלם אחד גדול.
מכאן אני נוגע לניסיון להבין את מניעיו ליצר האספנות והשימור.  אקדים ואומר, שמעולם לא קיבלתי ממנדל תשובה שלילית לפניותיי כאשר הן היו במישור האישי יצירתי שלי. יחד עם זאת מנדל היה עקשן לא קטן. ידע לעמוד על פרטי פרטים. דקדקן שבדקדקנים.  לא עשה הנחות לעצמו  ולא לזולתו. כאשר ביקשתי ממנו פירוש של פסוק מהמקורות  הוא לקח את הבקשה ברצינות תהומית. עד שלא חפר ובדק, עלעל ופירש , חקר ומצא הוא לא חזר אלי עם התשובה. והתשובה הייתה תמיד ארוכה ומנומקת מלאה במקורות ובפירושים. מתוך עיון בארכיונו האישי, אני יודע שכך נהג עם כולם.
הפועל המעפיל באליפות אירופה במגרש הביתי - 1969

נחזור אל המונח "לזרוק לאחר השימוש".  מה יותר חסר תועלת מאשר  מעטפה ריקה של מכתב שהוצא ממנה.  אצל מנדל נשמרו מאות מעטפות ריקות שהגיעו לספרית פועלים ונשמרו בקפידה. לא לשם אספנות של בולים, אלא לשם תיעוד המעטפות לשמם. גם למעטפה ריקה אליבא דמנדל יש ערך בפני עצמה. חלק חשוב מאוסף אגרות הברכה לשנה טובה שנאספו על ידי  לטובת הארכיון היו מתרומתו של מנדל מלפני שנים.  למנדל היו רשימות סדורות למי לשלוח את אגרות הברכה שנה אחר שנה. לזכותו יאמר  שהוא הקפיד לשמור עליהם במצב טוב .
מעטפת לכרטיס צים, שנות ה-50
 הייתה לשמירה הזו תכלית שאת צפונותיה אני מחפש. יש לי השערה על המניע לשמירה של פריטים שגמרו את תפקידם.
היה בקיבוצי סנדלר. בן עירה קטנה בגליציה. שפת יומו אידיש. קטן גוף, הסטריאוטיפ הקלאסי של הגלות. כאשר עזב בגיל מאוד מבוגר את הסנדלרייה, נכנסתי אליה כדי לפרקה. מצאתי בה אוסף בלתי מוסבר של עשרות, אולי מאות פריטים וחפצים שבינם לבין הסנדלרייה אין שום קשר. פריטים שאבד עליהם מזמן הקלח. התברר שהאיש שהשקים קום לעבודתו, בדרכו לסנדלרייה, כאשר הקיבוץ נם את שנתו ושומר הלילה עוד עמד על משמרתו, נבר בין פחי האשפה ואסף מציאות. לשם מה ?
לאספנות הכפייתית הסברים פסיכולוגיים רבים.
חיפה עיר של תערוכות בשנות החמישים
ישנם המסבירים זאת כפעולה לא נשלט מתקופת החסר, מתקופת הדלות של הגלות. לא זורקים דבר. אולי יהיה בו אי פעם צורך בשעת צרה, שמירה ליום סגריר.
וישנם אחרים שאבדו רבים מיקיריהם בשואה.  שהגיעו לארץ חסרי כל, פליטים חסרי "מזכרות", ממשפחתם, מעיר הולדתם, מהקן התנועתי או מבית הספר. מה שנשאר להם הוא הזיכרון. נמנעה מהם היכולת לאחוז בחפץ, בספר, בפיסת ניר או מכתב משם, אלה אבדו להם לעד. .... ואז אוגרים ואוספים. לא יהיה עוד מצב בו יחסרו "מזכרות" למישוש וקריאה.  האספנות היא רפלקס, פיצוי, ביטוי למה שאבד....
וישנם, אוהבי אות ומילה, פיסת זיכרון מעוצבת, היודעים להעריך נכונה את סוד הדברים
הזעירים המסתתרים בין המשפטים, אלה שיודעים כי פעם בעתיד הדברים הנשמרים ישמשו אותם במחקריהם, בעבודתם המדעית- ספרותית - אומנותית. כאלה שיודעים שיש ערך היסטורי - אומנותי גם לפרטים הקטנים היום יומיים שדינם היה להיזרק.   
תעודת אחריות - 1967
כאלה היודעים בסתר ליבם שמה שנאסף ונשמר ישמש גם את הדורות  הבאים.
מי היה מנדל מבין שלושת הדוגמאות ?
יש לי נטייה חזקה לחשוב שמנדל ידע את סוד הנסתר, את סוד המילה הזעירה. הייתה לו רגישות אסטטית המלווה את המילה.   אינני שולל את האפשרות שהדברים אצלו היו הרבה יותר מורכבים ושלושת הגורמים חברו להם יחדיו.
סוף דבר:
מנדל בחייו הארוכים אסף ואסף חומרים לרוב. שולחן עבודתו בחדרו הצנוע היה תמיד עמוס לעייפה. כאשר נזקקתי פעם לדבר מה הוא התקשה למצוא אותו בארונותיו המלאים. "פעם כאשר יזדמן נעשה סדר". הצעתי אין ספור פעמים להיות עושה הסדר שלו. לעלות על סולם , להוריד חומר ולמיין. מעולם רצון זה לא הסתייע. טוב היה למנדל עם אוספיו ודפיו החתומים.
כאשר נפטר, יהודה שרל בנו ובת אחותו דינה יעקב עבדו ימים כלילות להוריד ולמיין את אלפי המסמכים שנאגרו בארונותיו. למעלה מ - 40 מיכלים ומאות תיקים מהווים בארכיון התנועתי את אחד הארכיונים האישיים הגדולים והמרתקים ביותר.
יובל דניאלי - ‏25/12/2013