האם קיימת גרפיקה קיבוצית ?

כדי לנסות ולענות על השאלה , יש לברר ראשית דבר, למה אנחנו מתכוונים במונח "גרפיקה" (ביוונית = רישום) ?
ככל שאני מנסה לנסח לעצמי את המושג : "גרפיקה" אני מתקשה בכך. הבעיה איננה לשונית אלא הגדרה תחומית ומושגית.  מה הן גבולות הגרפיקה על סוגיה השונים ?
מה מייחד את הגרפיקה משאר האומנויות ? האם אפשר לקבוע;  עד כאן זו אומנות לא גראפית ומכאן והלאה זו גרפיקה אומנותית או שמושית?  אומרים שיש מאפיינים לגרפיקה. שהיא סוג של תקשורת חזותית. שהיא הסמלה והצרנה של מושגים. שיש לה תפקיד מנחה ומורה.
את אותם מאפיינים אני מוצא לעתים גם בציור הנחשב אומנותי. (1) אומרים שמאחורי הגרפיקה השימושית עומדת הזמנה שיש עמה תכלית לא אומנותית. אומרים שהגרפיקה היא דקורטיבית, שטוחה, ללא עומק אומנותי ובעלת מסרים מידיים המיועדים למחנה המשותף הנמוך ביותר.  אומרים המון דברים! ניקח את האומנות של המאות הקודמות ובמיוחד זו של המאה העשרים, חלקה יכלה להיכנס בקלות לתחום סוגת הגרפיקה.  האם כוונת היוצר היא הקובעת, האם מהות ההזמנה של היצירה או האופנה המתחלפת היא הקובעת? משה אפרים ליליאן הצייר היהודי הידוע ממייסדי בצלאל, על סגנונו העיטורי המיוחד לאיזה קטגוריה אומנותית הוא שייך?   האר-נבו ((art nouveau שסגנונו היה עיטורי, גלש גם לעיצוב המוצר ולאדריכלות, אך בו זמנית היה לו חלק נכבד ומשפיע על אמני ראשית המאה העשרים, האם הוא גראפי בהגדרתו ?
מרקם החיים הקיבוצי, האידיאולוגי – תרבותי , לשם מימוש מטרותיו הוליד מתוכו סוג מיוחד של תקשורת חזותית שבאמצעותה  הועברו מסרים לציבור החברים.
תקשורת זו הייתה לרוב גראפית. כרזת חג מעוצבת. עיטור למסיבה בחדר האוכל או הודעה מקושטת בחן על גיוס לעישוב שטחי הכותנה שנתלתה על לוח המודעות הקיבוצי.
אכן, מציאות החיים הקיבוצית המיוחדת הולידה מקרבה גרפיקה קיבוצית, שבמקרים רבים היו לה מטרות תכליתיות.
בגישה המקובלת מתחלקת הגרפיקה לשתי קטגוריות עיקריות:
גרפיקה אומנותית וגרפיקה שימושית.  לכל סוגה מאפיינים המיוחדים לה.
כפי שנאמר למעלה אמני הקיבוצים הרבו להשתמש בגרפיקה על שני מרכיביה הן ככלי ביטוי אומנותי אישי והן כאמצעי אומנותי למטרות קישוטיות, פוליטיות – חברתיות וכלכליות שיווקיות.
קל להבין ולנתח את הנסיבות שהביאו לכך שהגרפיקה בקיבוצים תפשה חזקה והייתה לאומנות דומיננטית בשיח התרבותי הקיבוצי. הדבר  נובע מתפישת עולם אידיאולוגית ומהצורך לתת תשובה אסטטית לתרבות הקיבוצית הפנימית

המתפתחת  ובו זמנית לספק את צורכי המערכת הקיבוצית המרכזית בפעולותיה המגוונות בתחומים השונים.  בהמשך נעמוד ביתר פירוט על כך.

בשנת 1960 מוציאה לאור ספרית פועלים את האלבום  "הגרפיקה הישראלית". את דברי המבוא לאלבום כתב ד"ר צבי זהר. זהר מספר לקורא את הנסיבות להתפתחותה של גרפיקה יהודית, ולא אחזור עליהם כאן. בין דבריו הוא מביא ציטטה מעניינת משל חוקר האומנות הצרפתי גאסטון דיהל בהתייחסותו לגרפיקה הצרפתית של המאה הי"ט":  "זהו דיבורו היומיומי של האמן, הלשון, בה הוא רושם את מחקריו, הרהוריו ושאיפותיו על גבי דף נייר, שאינו נועד, על הרוב, להיות נראה בעיני הציבור. זוהי מעין אספקלריה אמתית, המשקפת את נפש האדם, מעין סיסמוגרף הרושם את הגוונים ללא שיעור של השקפותיו על ענייני החיים" (הגרפיקה הישראלית בעריכת צבי זהר ואויגן קולב. הוצאת ספרית פועלים – 1960)  בהמשך דבריו קובע צבי זהר כי "מקורה של הגרפיקה האומנותית , בדרך כלל , בשאיפה להביא פרי יצירתו של האמן לקהל רחב באמצעות הדפוס (פרט לרישום שכוונתו לחן שבמקורו) והרי בדרך הזה הגיעו גדולי הגרפיקה לכלל הידברות, אנושית-חברתית-אמנותית, עם הקהל  הרחב (ודיינו אם נזכיר את גויה, דומיה, קולביץ' ומאזראל) ".

הסוגה המובהקות ביותר המבטאת את הקשר בין אומנות לרעיון היא הגרפיקה, והרעיון פירושו אנשים, תקשורת, הידברות, קהל שבעבורו מייצרים אותו.
התנועה הקיבוצית הוקמה על בסיס רעיוני - חברתי שבבסיסו הקשר האינטימי והבלתי אמצעי. לכן, מובנת מאליו הזיקה המיוחדת לגרפיקה. גרפיקה כמשרתת רעיון אידיאולוגי, פוליטי ותרבותי על בסיס אינטימי (מדורת השבט).
הגרפיקה הייתה לאומנות עממית שבאמצעותה ניתן לשתף את הרבים בחוויות אסטטיות, אך בו זמנית להעביר באמצעותה מסרים חברתיים – ואידיאולוגיים.  חלק משמעותי מהגרפיקה הקיבוצית היא אילוסטרציה. אילוסטרציה לנרטיב, לרעיון, לאידיאולוגיה. הגרפיקה הייתה למלווה נאמן לדרך הקיבוצית.
ההבנה שהחג והמועד ותרבות הצוותא ככלל  חשובים לגיבוש הזהות הקיבוצית כמייצגת אלטרנטיבה חילונית, חייבה גם אלמנטים קישוטיים כאחד מהמרכיבים המשמעותיים של בניין תרבותי חדש.
התנאים הקשים והלא פשוטים של האמן הקיבוצי בראשית דרכו סללו את הדרך לגרפיקה. האמן הקיבוצניק  לא נדרש לאמצעים ומשאבים רבים כדי לבצע אותה. הגרפיקה הייתה חלק מהאפשרות והנגישות לייצר אומנות. יותר בכך, באמצעות הגרפיקה קיבל האמן הקיבוצי את הלגיטימיות המתבקשת מהחברה הקיבוצית ומהממסד התנועתי.  האמן הקיבוצי ראה את עצמו חלק ממהלך חברתי רחב של בניית חברה סוציאליסטית-חלוצית בא"י.   החברה הקיבוצית ככלל עודדה אותו בכך.

                                               *************
 בינואר 1952 נפתח בקיבוץ "אלונים" המכון הגראפי של הקיבוץ (הקיבוץ המאוחד),  או כפי שהוא נוסח בכתובים "המכון לציור שימושי". 
בביטאון הקיבוץ המאוחד נכתב: "למוסדות הקבועים של הקיבוץ נוסף בימים אלה המכון לציור שימושי שהוקם באלונים" ובהמשך הרשימה: " מחלקת ההסברה נטלה לעצמה את התפקיד לנצל את האמצעים הציוריים הגראפיים לרשות ההסברה בפנים הקיבוץ ומחוצה לו" ("בקיבוץ", 9 בינואר 1952). בקיבוץ אלונים היה חבר גרפיקאי מקצועי בשם דן גלברט. מלבד הקריקטורות הנפלאות שלו שהתפרסמו בביטאון "הקיבוץ" הוא הפיק תערוכות מעוצבות ואייר כרזות. הוא היה הדמות המקצועית של המכון. (2)

הקמת המכון בקיבוץ אלונים הייתה למעשה הגושפנקה הרשמית לנחיצותה האידיאולוגית והאומנותית של הגרפיקה הקיבוצית השימושית, במיוחד זו המתייחסת לתחום קישוט  החג והמועד.