הקריקטורה הקיבוצית

הקריקטורה הינה סוגה מיוחדת בגרפיקה, הינה סאטירה מאוירת.  לקסיקון לועזי – עברי חדש מגדיר אותה כך: "רישום או ציור השואף לעשות רושם מצחיק ע"י הפרזה  ועיוות של קווים אופייניים בתיאור אנשים ואירועים". להומור בהיסטוריה היהודית היה תפקיד מרכזי. על הדברים הרציניים והקשים ביותר הגיבו בהומור וסאטירה. במקום לבכות העדיפו בעם היהודי לצחוק. היה זה צחוק משחרר

שהקל על מכאובי הגלות. גם לקריקטורה במרחב הקיבוצי היה תפקיד חברתי ראשון במעלה. הקריקטורה אפשרה את מרחב הנשימה בימים בהם שלטו דפוסי מנהל והתנהגות קשוחים וחסרי פשרות בחברה הקיבוצית.  


קריקטורות ראשונות אנחנו מוצאים כבר בסוף שנות העשרים  בבית אלפא פרי עפרונו של לוזר, הוא אליעזר הלבני. הלבני היטב לתאר  את מנהיגי הקיבוץ כדמויות הומוריסטיות לבושי מדים ועטורי מדליות וחשיבות בנוסח צבאו של הקיסר פרנץ יוזף. דרך ציוריו את בעלי התפקידים בקיבוץ העביר לוזר הלבני ביקורת מרומזת עליהם. הקריקטורות שלו על "מנהיגי" בית אלפא הופיעו בעיתון הקיר המקומי שנקרא "ברחש". לימים עבר לוזר על רקע של ויכוח אידיאולוגי עם קבוצת חברים לרמת יוחנן במה שזכור בהיסטוריה הקיבוצית כ"טרנספר" של שנות הארבעים. אמן אחר אשר הגיע באותו "טרנספר" מרמת יוחנן לבית אלפא הוא בנימין רוזנבאום. אף הוא אמן וצייר קריקטורות נפלא, שדיוקנאות חברי בית אלפא מונצחים על ידו מעל גבי  גיליונות נייר גדולים.  אמן מוכשר זה נפטר בגיל צעיר בהיותו בן 35 שנים בלבד. ראוי לציין שכבר בספר  "הצופיות" מאת אדם שמידברג (לימים אדם שדמי חבר משמר העמק) שיצא לאור בוארשה על ידי ההנהגה הראשית של השומר הצעיר בשנת 1931 התבלט כישרונו הקריקטוריסטי של בנימין רוזנבאום באיורים צופיים לספר.
ישיבות הועד הפועל של התנועות הקיבוציות, כמו כנסי מפלגה היו הזדמנות פז לאיורם של אישים ודמויות מפורסמות מבאי ההתכנסויות. האחים דן ומרדכי אמיתי משריד כמו גם בנימין רוזנבאום הפליאו בציור הומוריסטי של פורטרטים מבאי ההתכנסויות.
ציירי קריקטורות נוספים שפעלו בשנות השלושים-ארבעים למאה העשרים היו איגנץ הוא יצחק פלגי מעין שמר , שהתמחה בטיפוח גן הנוי של קיבוצו. יעקב (יעקוש) זן מעין החורש, מדביר המזיקים, וסניטר הקיבוץ העלה את חברי קיבוצו על דפי הנייר בהומור וחן רב .  בשנת 1939 מגיע ערי גלס לארץ מגרמניה אחרי קרירה כטיס בחיל האוויר הגרמני במלחמת העולם הראשונה ! ערי גלס בוגר בית הספר לאמנות ואדריכלות הבאו-האוס מתיישב בקיבוץ יגור ועוסק בין היתר  בציור קריקטורות בטכניקת הלינוליאום.
פנס הקסם, הקדים את מכונת הקולנוע הקיבוצית , והיה למכשיר פופולארי בקרב ילדים כחברים. במסיבות קיבוציות רבות הוקרנו גלילי נייר מאוירים בצבע. מי לא עסק בסוגה מרתקת זו ? כולם ! יוחנן סימון הרציני, זה שתיעד את חיי הקיבוץ בסגנונו המיוחד התגלה כאיש בעל הומור דק באמצעות פנס הקסם. זכור לי  סרט נייר מאויר "מגילת הירח"  משנת 1942שנמצא בעליית גג בתל אביב והגיע לארכיון השוה"צ בשנת 2005.  המגילה מתארת באופן הזוי והומוריסטי את התפשטות הרעיון הקיבוצי עד הירח (בהשראת הטיסה לירח בנוסח סיפורו של ג'ול ורן) וההתפכחות מהאשליה הרומנטית הזו עם חזרת חלום הקיבוץ אל קרקע המציאות.  ביקור בארכיון גן שמואל מלמד  כי יוחנן סימון הרבה לצייר ציורים קלילים, וקריקטורות בעלות גוון הומוריסטי מחיי הקיבוץ.
כאשר דנים אנו בעין השוחקת בתקופת הבראשית של ההתיישבות הקיבוצית אין לפסוח על איש יקר עתיר מעש ויוזמה בתחום התרבות הקיבוצית, איש אשכולות

המחונן בכישרון אומנותי; אברהם (טושק) אמרנט ממזרע. לפני שנים אחדות נמצא ארגז עץ במרתף מחסן תבואה ישן ובתוכו דמויות קרטון של תיאטרון צלליות המספר  בהומור ובסגנון קריקטוריסטי את סיפור עלייתם של מייסדי מזרע מפולין לא"י, ולאחר מכן את סיפור היווסדו של הקיבוץ. אוצר אומנותי זה נשמר בשלמותו על אף השנים הרבות שעברו מאז הונח ונשכח בארגז העץ הישן.  כך באמצעות ההומור סופר לילדי מזרע הראשונים כיצד נוסד הקיבוץ. טושק חורט בשנות השישים על מדרכת בית הילדים בקיבוצו דמויות הומוריסטיות מאגדות ילדים מפורסמות ובכך יוצר קשר פיזי ממשי שאפשר לחוש אותו ברגלים.

מכוון שאמן הקיבוץ הקלאסי היה רב תחומי ועסק בכל ה"ג'אנרים", רבים ציירו גם קריקטורות להנאת חברי הקיבוץ. עלון הקיבוץ היה שדה נגיש בתחום הקריקטורות. עם הזמן התבלטו אמנים בתחום הקריקטורות ונהיו לדברי ההומור המאויר בחברה הקיבוצית ואף מחוצה לה.  בעיתוני הקיבוצים והתנועות הרבו לעסוק בחיי היום יום. אין תחום בו לא נגעו הקריקטוריסטים חברי הקיבוץ. כאשר נאספו מספיק קריקטורות בעיתוני התנועות הקיבוציות הן הוצאו לאור כספרים. הפופולאריות שלהם הרקיע שחקים. לדן גלברט מקיבוץ אלונים צייר עתון הקבה"מ "הקיבוץ" מוציאים ספר הנושא את השם "פנימי בהחלט". גיבור הקריקטורה הקיבוצית של דן היה "מוטקה קיבוצניק". דמות חביבה שייצר דן גלברט. עד מהרה נהפכה בעצמה לאיקון תרבותי. ספרו של דן זכה בשנת הוצאתו לאור  (1954) לפופולאריות רבה בין חברי הקיבוצים. דן שכל שבוע התפרסמה קריקטורה משלו בביטאון "הקיבוץ" שמש לעתים בתפקיד הילד הקטן מהאגדה על "בגדי המלך החדשים". ובכך הייתה הכוונה; קריקטורות היו מיועדות  לצורכי פנים. התקופה שנות החמישים. תקופה של מאבקים פנימיים, פילוגים, מתח פוליטי , מחלוקות אין קץ.  רצינות על של מנהיגים קיבוצניקים שהיו גם למנהיגי הדור. בים זה של מחלוקת באה הקריקטורה להפיג את המתח. היא יצרה חיוך במקום בו שלטה החומרה והרצינות.
כך גם הניק, הוא חיים ברקני (שער הגולן). מוסיקאי וקריקטוריסט , שאייר בהומור רב את "השבוע"  ביטאון הקיבוץ הארצי. גם לו הופק ספר "במסגרת" המרכז את הקריקטורות שהופיעו ב"השבוע". תפקיד הקריקטורה של ברקני הייתה לפרוץ את המסגרת....
בשנת 2006 התקיימה ב"גלריית השלום" בגבעת-חביבה (במסגרת הכינוס ה – 8 לחקר הקיבוץ) תערוכה הנושאת את השם :  "הקומונה מחייכת". את ההקדמה לתערוכה כתב היסטוריון התנועה הקיבוצית מוקי צור:

"הסטיריקנים הם היורשים האמיתיים של אוכלי האדם טען ולטר בנימין. הם מורדים, מעוותים, לא מכירים בפשרות חכמות, נאחזים במומים והופכים אותם לדגל. אין הם מוותרים אלא בתרועת ניצחון על אויביהם המוכרעים  מה פלא שבחברה המאמינה בהיררכיה, המקדשת את חרטומיה וכוהניה יבקשו להקיא את הסטיריקנים, גם אלה של המילים גם אלה של הציור. אך כיצד ובמה יאחזו הסטיריקנים בחברה שיתופית, בזו המתפתחת בתנאי מצוקה ובזו המתקיימת ברווחה יחסית?  אין לנו הרבה עדויות על קריקטורות בחברות שיתופיות  דרכה של הקריקטורה ועוד יותר של הסאטירה המילולית והגרפית להפוך את עודף

העוצמה לשבירות, לחשוף את החולשות. היא ממוקדת בפרטים הקטנים, היא גלאית שנונה של פראזות, שונאת מונומנטאליות המתיימרת למחוק את הצורך לאזכר את קורבנותיה. בפירמידות לא נגלה קריקטורה של פרעה לקיבוץ הייתה הקריקטורה מלווה נאמנה. היא הופיעה כסם נגדי נגד היומרה, נגד תובענות היתר, הצביעות הנדבקת אל נוקשות רעיונית התובעת מחירים גדולים מדי.  את כוח הסאטירה העז היא הפעילה במאבק יחד עם העומדים בשער, של המבקשים תיקון חברתי, שלשמו יצאו מייסדי הקיבוץ לדרך. את ההומור היא הפעילה פנימה אל תוך המרקם הפנימי שנוצר כך שונה העמידה בשער מהניתוח הפנימי, זו לוחמת מול כוחות גדולים, מערכות, עוולות פוליטיים וזו מבקשת להגן על אנשים מלחץ חברתי עודף, מאובדן של פרספקטיביות ועודף שיפוטיות. הקיבוץ החל בתנאי מחסור. בשנותיו הראשונות הוא קידש את העוני והכאב, אך הוא לא רצה כי דפוסים אלו יונצחו. היה בו חשש מעודף של נזירות, שתביא עמה מצוקה וייאוש. הקריקטורה הצביעה על הפינות האפלות של המחסור, אך גם ביקשה להאיר על כך שהחום האנושי, היחד, התרבות יכולים להיחלץ. הדור השני שצומח יוכל לבנות מקום פחות תובעני ויותר רואה ברכה בעמלו הקריקטורה ליוותה את אורח החיים הקיבוצי, את הנוהגים שאומצו, את המוסדות ואת האחראים – "בעלי התפקיד". בחום מיוחד ליוו עושי הקריקטורות את הילדים והילדות. הם שהצביעו על כך שאורח החיים החמור איננו מקודש. שהצמיחה וחן הנעורים אפשריים.  הקריקטורה הציבה ראי סולח, הזהירה בפני ההפרדות. היא הייתה תפילה מחויכת לאי-קבלת אותם חזיונות של קיצוניות תובענית, שהיא צידה השני של הכניעה הזועפת למציאות. הקריקטורה גילתה את הפרטים הקטנים המאירים על עיקרים חשובים אך גם הזהירה מפני פולחן הצורות והפרטים. הקריקטוריסט היה לעתים גם הצייר האמן, גם איש הקישוט, גם המורה לאמנות ואפילו האיש הממונה על האסתטיקה של המקום והמועדים. בדרך כלל גם הופנו כלפיו ציפיות, שישתלב באורח החיים של פועל. האם הקריקטורה הייתה מפלטו? כלי נשקו?
האם היה כאותם ליצנים במסורת, שהיו משוחררים מפיקוח-חברתי של הרשויות? האם באמת היה חופשי להזות ולבטא את המתחים בפורקן של הומור? בקיבוץ היה מותר לַצַייר הקריקטוריסט יותר ממה שהיה מותר למילה הכתובה, אך כאשר פגע בול ההדים היו חזקים מהדיה של המילה הכתובה. הוא לא היה כליצן החצר, המשמש כמרגל של בית המלוכה. הוא היה איש חופשי. לעתים כתב את מאמר המערכת בעיתון התנועתי או בעיתון המקומי. כדרכו של קריקטוריסט היה צייר הקריקטורות מגזים ומעצים פרטים, חושף התכוונויות נסתרות ומבטא את הקשר בין האופי לבין התפקיד. החברים בקיבוץ הוצגו ברישומיו בצד הרישומים ההומוריסטיים של מנהיגי הדור. לקריקטוראי הקיבוצי, שהיה בא לועידות לפגוש את "הידועים" בתנועה היה תמיד אוסף של קריקטורות של החבר בעבודתו כמטפלת, כבעל תפקיד בעבודה ובתרבות המקומית.
הקריקטורה הקיבוצית עסקה ב"מצבים קלאסיים" המתרחשים בחברה הקיבוצית. היא שברה ציפיות הבל להפיכת הקיבוץ למעון ליפים מדי, למתנשאים קדושים ולצודקים יותר מדי. בצד כרזות הקוראות לנוער למטלות רומנטיות ולגילוי טיפוס אנושי, שפניו רק יפים הופיעו הקריקטורות שעיצבו טיפוסים של ותיקי קיבוץ בעלי פיזיונומיה אנושית בלתי גיבורת בעליל. בפערים הללו הקריקטוריסט מצא את


הקרקע התחוחה שיגדל בה ויוכל להעניק חום, ביקורת וראייה אנושית רחבה וסולחת.
 אולם במשך השנים חלו תמורות גדולות בחיי הקיבוץ. האמרה של החלוץ הזקן, "למצוקה יכולנו האם נוכל גם לרווחה?" הפכה לעובדה. רמת החיים בקיבוץ עלתה. הפילוג אכל כל חלקה טובה והחשד על רעיוניות יתרה הייתה לרועץ. רבים מהקריקטוריסטים היו ליותר מקצוענים ופחות מחויבים כלפי ממסדים מקומיים וארציים. מצד שני, הרווחה שהגיעה לקיבוץ איימה על הצדק החמור. בפינות שונות של החברה התגלתה עוצמתה של הנוחות והשיפור האישי הנובע מעליית רמת החיים. היו כאלה שראו ב"סטיות" שהתגלו במהלך האיטי מן המצוקה אל הרווחה. הקיבוץ היה לתופעה מורכבת, ליברלית יותר מצד אחד אך אוטוריטארית יותר מבחינת יחסי מנהלים וחברים, מבחינת הקשר אל מנהיגים.
העמידה בשער כבר לא תהתה תמיד איך זה קורה שקורה מה שקורה, כי היא הורידה את סף הציפיות. לעומת זאת, המסר הפנימי היה דוקר יותר, פחות סלחני ויותר כועס. האם הקיבוץ נותר מה שהיה? חילוקי הדעות הפתוחים בקיבוץ על שינויים, פוליטיקה ותרבות, קבלתו את שפת התקשורת במקום את שפת הביטוי העצמי ושל היחד, כל אלה תרמו תרומתם לשינוי שחל גם בשפה, גם בתוכן של הקריקטורה הקיבוצית. עשרים וחמש שנים מצוי הקיבוץ במשבר. תקופה שהיא אולי הארוכה ביותר בחייו ההיסטוריים. בתחילה חשבו כי המוות הגיע. פתאומי. כחורבן. כסוּפה. אותות חזקים של אֵבֵל החלו להתגלות גם אצל הממונים על חוש ההומור. הסאטירה החלה להיות מופנית כלפי פנים. ההומור הופנה כלפי פני החברה המשתנה. בחוץ. הגילוי הפואטי של החוליות החלשות בקיבוץ תורגם כסימפטומים לסופניות. אך בשולי ההומור השחור של הקריקטורה הקיבוצית החדשה היו גם גילויים לכך שעדיין מחפשים כאילו לא התרחש המשבר. אלטרנטיביות נראית כאפשרות. חלומות לא פגו. ההומור לא בטל. הפעם לא כנחמה אלא כאמון בכוחם של החיים השיתופיים למסור מסר גם בשינוי התנאים".

אחד הקריקטוריסטים הבולטים מהדור שלאחר מלחמת השחרור  היה שמואל (אלכסנדר) כץ מקיבוץ געתון. כץ שהייה ידוע כצייר ומאייר מוכשר בתנועה בהונגריה שלאחר המלחמה, נהייה משנות החמישים לקריקטוריסט מוביל של עיתון "על המשמר" ותרם מכישרונו לעוד עיתונים וביטאונים רבים. כץ זכה בפרסים רבים ושמו היה מוכר אף מעבר לגבולות המדינה. ספרי קריקטורות רבים משלו הוצאו לאור (בעיקר ע"י ספריית פועלים). כאשר חגגה המדינה חמישים להיווסדה(1998) בחרו פרנסי ברית התנועה הקיבוצית להפיק ספר קריקטורות משלו הנושא את השם "ארץ הקיבוצים". בהומור טוב שאיננו פוגע, מבטא כץ את אהבתו ואף את ביקורתו על הקיבוצים. כץ הוא עד המלך, צייר מתוך הבית שגם אם הוא ביקר היה זה תמיד מתוך אהדה.   בארכיון התנועה בגבעת חביבה נמצאים רבים מהקריקטורות האורגינאליות שלו שצוירו ל"על המשמר". באמצעותם אפשר לגעת במתרחש בארץ ובעולם לאורך חמישים שנה. כץ היה עיתונאי, מאייר ספרים, וצייר. כל זאת עשה בחיוך, כישרון וטוב לב.  לרבים זכורים הקריקטורות שלו ממערכות הבחירות. קריקטורות בשרות  הפוליטיקה, למען ניצחונה של המפלגה הנכונה...  הוא היה מהראשונים שרתם את הקריקטורה כנשק פוליטי לגיטימי.
קריקטוריסטים נוספים זכו שפרי יצירתם נאסף והופק כספרים. נציין את גידי קייך (כפר גלעדי) שספרו "אפשר להתפקע" הופק במלאת לקיבוץ – 80.  את אראלה הורוביץ (נתיב הל"ה) שפיתחה סגנון ייחודי המושפע ממגזרות נייר. יעקב כהן מקיבוץ מגן הפיק ספר קריקטורות "משקפי מגן". קריקטוריסט מוכשר שנפטר בשיא כוח יצירתו הוא מייק גג'ו מקיבוץ מבוא חמה. תרומתו רבה בתחום.  גם אריה (ליאו) פלטאו מקיבוץ רמות מנשה הוציא כמה ספרי קריקטורות מפרי ידיו.
          מפעל מיוחד במינו יצר הקריקטוריסט מוני מרוז. הוא תיעד בקריקטורות מדויקות את דמויות חברי קיבוצו בית השיטה ויצר גלריה רחבה של למעלה מ - 400 פורטרטים הומוריסטיים.
דור בני הקיבוץ הביא עמו ציירי קריקטורות מוכשרים ביותר, שיצרתם ההומוריסטית מתפרסמת דרך קבע בעיתונות התנועתית והאחרת. מושיק לין (נצר סירני) נהפך כבר מזמן למוכר, אהוד ומוערך הן ע"י בעלי מקצוע בתחום והן ע"י קהילת הקוראים. איוריו מלווים ספרים, עיתונים וביטאונים. שאול קנז (גן שמואל) , ארנון אבני (נירים), יאיר ארד (אלונים), יונה גור (שדה יואב), עמיר שפירא (גן שמואל), ועוד רבים וטובים ממשיכים את דרך הראשונים, מתוך הבנה שבאמצעות הקריקטורה אפשר וראוי להאיר נקודות הדורשות ביקורת והתייחסות, באמצעות הצחוק וההומור. ראוי לציין שהקריקטורה הממוחשבת נהפכה למכשיר יצירה עדכני בידי הדור החדש של קריקטוריסטים.
הקריקטורה הקיבוצית טיפלה לרוב בדברים כואבים באמצעים רכים. לא הייתה זו קריקטורה שמטרתה  לפגוע אלא לתקן.