המקצוע: גרפיקה

"בשיר ובחרט" הוא ספר לדברי שירה והדפסי לינוליאום, פרי יצירתם של משוררים וחמישה אמני תחריט מהקבה"א (יוחנן סימון, יצחק בן מנחם, אברהם (טושק) אמרנט, ג'ניה ולדברג, ושלמה מאיר).  שיצא לאור בשנת 1939. מקובל לראות בספר זה את ההפקה הספרותית הראשונה של הוצאת הספרים "ספרית פועלים".  הדפסי הלינוליאום
היו "לספינת הדגל" בגרפיקה הקיבוצית. על יתרונותיהם  והתאמתם של הדפסי הלינוליאום והעץ עמדנו כבר בפתיחה , נחזור ונציין שהיכולת להדפיסם כמעט בכל מצב
והמשמעות העממית – אידיאולוגית האצורה בטכניקה הזו, בשילוב מסורת מתפתחת של אמני שמאל מהפכניים בעולם, התאימה לרוח התקופה החלוצית.
עם סיומה של מלחמת השחרור  ומיסוד המבנה הארגוני הפנים תנועתי , התברר שיש צורך בגרפיקאים חברי קיבוץ כדי לאייר את כתבי העת, ספרים ועיתונים שהופקו בכמויות הולכות וגדלות. הייתה הבנה שלמילה הכתובה כוח בגיבוש האידיאולוגיה  והמשנה התרבותית – חינוכית  - חברתית של חברי הקיבוץ.  כך נקראים יוצרים חברי קיבוץ שכישוריהם תאמו  את האיור הגראפי להיות מאיירי המערכת התנועתית – מפלגתית.
שמואל כץ, שרגא ווייל, רות שלוס, יוסף וולטר, דן גלברט, אריה רוטמן, ארי רון, יחזקאל קמחי, מרים ברטוב, אריאלה הורוביץ , לזר (מקיבוץ מעגן) , מיכל אפרת, אילזה קנטור, חנה אבישי, אורי כוכבא, וצעירים יותר מדור הבנים: אברהם אילת, שאול קנז, רוני רכב, משה מירסקי (עין חרוד איחוד) ועוד רבים וטובים שנעשו למאיירי הבית של תנועותיהם. ספריית פועלים והוצאת הקבה"מ  העסיקו באופן מקצועי אמנים גרפיקאים חברי קיבוץ ונתנו להם בכך שדה פעולה נרחב בתחום היצירה האומנותית. היו גם אמנים נוספים שציוריהם הופיעו מעת לעת  בפרסומים התנועתיים המגוונים. האיורים של ה"אמנים הקבועים" שעבדו בשביל העיתונים והביטאונים התייחסו ברובם כאילוסטראציה לתכנים כתובים. אמני קיבוץ נוספים זכו וניתן ליצירתם מקום בשם האומנות נטו, לא כאילוסטראציה לטקסט אלא לשם היופי והעניין לשמו.  אותם אמנים שפעלו כגרפיקאים של הוצאות ספרים ועמלו על עטיפת ספר שתהייה מושכת ומקצועית , היו גם אלה שנקראו לדגל בימי בחירות כדי לפאר באופן גראפי את המצע הפוליטי בסיסמאות וקלישאות.  במקביל הם איירו כרזות לועידת התנועה, עבור תנועות הנוער או בשביל אירועים מיוחדים.
השימוש בטכנולוגיות גראפיות ובשיטות הדפס שונות חדרו אל האומנות הן כמדיום עצמאי והן בטכניקה מעורבת . לאומנות הפופ ארט , והאופ ארט תפקיד מרכזי בשימוש הגראפי באמנות הפלסטית. מלבד הדפסי הלינול, באה עדנה לטכניקת הדפסי המשי, והתחריט למיניהם (נחושת, אבן וכו'). מוקמות סדנאות מיוחדות להדפס הן במכללות הקיבוציות (סמינר הקיבוצים בת"א  ואורנים בטבעון) והן בקיבוצים. אריה רוטמן (נולד בוינה -1921, נפטר 2006) מקיבוץ עין המפרץ הוא מהאמנים הקיבוציים שקשרו את אומנותם ויצירתם עם תחריטי הנחושת. בשנת 1959 הוא יוצא לפריז ושם בסדנת התחריט של ג'וני פרידלנדר (מורם ורבם של עוד אמנים קיבוצניקים שלמדו בפריז בשנות החמישים-שישים) הוא רוכש ידע ודעת בתחום ועד מהרה נהפך לבר סמכא. בשנת 1961 עם חזרתו מפריז הוא מביא טכניקה זו לידיעת חברים בקיבוצים. רוטמן מקים סדנה מיוחדת לתחריט, בהתחלה בקיבוצו (1961) ומאוחר יותר בשנת 1979 בסמינר "אורנים" בה הוא משמש כמורה לתחריט ומרכז הסדנא. "לא עסקתי בתחריט: חייתי אותו, נשמתי אותו..." מצטטת אותו מרים שלו האסיסטנטית שלו ב"אורנים" בקטלוג שיצא לרגל  תערוכת תחריט במוזיאון הכט.  (אריה רוטמן אמן תחריט, קטלוג לתערוכה במוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה, אוצרות: שיר  מלר-ימגוצ'י,  אביב תשל"ג - 2013). רוטמן הוא דוגמא של חבר קיבוץ שהגיע להישגים מרשימים בתחום התחריט ולמרות הערכה מקצועית של עמיתים כדוגמת אבישי אייל , לא זכה בחייו להכרה לה הוא ראוי בטכניקת הדפס זו.

הדפסי המשי תופסים אף הם מקום חשוב בשיח האומנותי  אצל דור האמנים הקיבוציים הצעיר של שנות השבעים.  דן פרטוש מחניתה מקים סדנה בקיבוצו לאחר חזרתו מלימודים בלונדון.  שאול (טולי) באומן מתמחה גם הוא בשטח זה ומגיע להישגים מרשימים בהם פיתח טכנולוגיות מיוחדות ועדינות של הדפס אומנותי על חומרים מגוונים ובמיוחד על אבני בזלת.  בשנת 1987 מקים שאול (טולי) באומן במסגרת המרכז לאומנויות בגבעת חביבה את סדנת ההדפס לאמנים. אמנים רבים פעלו בסדנה והפיקו בה את יצירותיהם. הסדנא הגיעה ליכולות מקצועיות עד כדי הדפסת עשרות גווני צבעים שונים בהדפס אחד. האמן שרגא ווייל הדפיס בסדנא הדפסים עם שלושים גווני צבע שונים ! כיום עובד הזוג באומן (אילנה ושאול) במפעל לפיסול והדפס על אבני בזלת וחומרים נוספים בקיבוצם עמיר.
הרצון ללמוד הדפס בין תלמידי אומנות ויוצרים חברי קיבוץ מביא את ארגון האמנים הקיבוצי להקים סדנת הדפס בת"א. הרעיון היה לרכז במקום אחד מכשירי הדפס בטכניקות שונות ולאפשר להדפיס הדפסי אומנות  ללא צורך להחזיק סדנת הדפס יקרה בסטודיו של האמן. אחד מהראשונים שניהלו את סדנת ההדפס הקיבוצית בתל אביב היה האמן חבר קיבוץ נירים דב הלר.  בתי ספר לאמנות בעיר כדוגמת מכון אבני בת"א (רח' אילת – 6 ביפו) של שנות השישים הבין את הצורך במחלקה להדפס נחושת ואבן. טוביה בארי (לשעבר חבר קיבוץ להבות – חביבה) היה המורה והמרכז של המחלקה. קיבוצניקים רבים למדו במכון אבני. כיתה מיוחדת מההתיישבות העובדת פעלה במכון פעם בשבוע. כך נחשפו התלמידים לשיטות הדפס השונות. קיים שוני עקרוני בין הדפסי הלינוליאום של שנות השלושים-ארבעים לאלה של שנות השבעים-שמונים. מאומנות  נזירית, ריאליסטית שעסקה באומנות אידיאולוגית המופצת ברבים, עברו בני הקיבוץ שלאחר מלחמת  ששת הימים  אל הדפסי המשי בהשפעת "אומנות הפופ". אנדי ורהול האמן האמריקאני היה למורה נבוכים בתחום. הייתה זו יותר אומנות מוחצנת, אישית  מאוד שהתמודדה עם רעיונות אוניברסאליים יותר, מאשר מקומיים. האפשרות הטכנולוגית לשלב בהדפסים צילומים שנלקחו מאירועים פוליטיים וחברתיים הקפיצו מייד את סל הדימויים אל הריאלי. הביאו את התיעוד הקונקרטי , המיידי אל בד הציור.   הסרט המיתולוגי של שנת 1969 – תוצרת הביטלס "הצוללת הצהובה" היה זרז משפיע על אומנים לא מעטים.
אני זוכר הליכה עם חברים מכיתתי ב"אבני" בהמלצת "המורים החדשניים" (וכסלר ופרופס) לראות את הסרט. ואכן לסרט הייתה השפעה רבה עלינו הצעירים.


ההתפתחות המואצת של התעשייה הקיבוצית  חייבה להחזיק גרפיקאים  שמתגו את המוצר ועזרו בשיווקו.  אחד הראשונים שגויס לתשלובת תעשייתית קיבוצית היה אריה חצור מגבעת ברנר . ביקור בארכיון הקיבוץ חשף בפני אוצר שלם של ציורים אורגינאליים שנעשו במכחול וצבע בכישרון ציורי רב ויצרו מותגי שיווק מדויקים להפליא בריאליזם שלהם של מוצרי פרי הדר ושאר ירקות לתשלובת א.ש.ד (גבעת ברנר, גבעת חיים, אשדות יעקב). מותגי התעשייה נעשו בראשית שנות הארבעים. כמה כרזות פרסומת למפעל הגומי של העוגן נוצרו ע"י שרגא ווייל, כך גם שמואל כץ מגעתון למפעל קיבוצו.
שמואל כץ היה מפעל של איש אחד. יכולתו הגראפית פרסמה אותו ברבים בארץ ובחו"ל כמאייר ספרים מעוטר בפרסים, כיוצר בולים, כרזות ותערוכות,  ובעיקר כרשם מעולה שרישומיו התפרסמו בכתבי עת ועיתונים בארץ וברחבי עולם.
בשנות השבעים לדוגמא מגויס רוני רכב ממזרע למתג את מפעל הבשר שבקיבוצו. הוא גם מסייע בתערוכות בינלאומיות שמתקיימות בחו"ל.  כך גם זאב הררי מקיבוץ מרחביה, דוד מאיר מקיבוץ דליה  ושאול קנז מגן שמואל. הרשימה ארוכה  ומרשימה.

השפה הגראפית התפתחה והשתנתה בציר הזמן. מגרפיקה פיגורטיבית, ריאל – סוציאלית השואבת השראתה מאיקונים מעולם המהפכה אל גרפיקה חופשית, נטולת מחויבות אידיאולוגית, המייחסת חשיבות מרכזית לצורה, ולביטוי הפלסטי.
משנות השבעים יוצאים בני קיבוץ ללימודי גרפיקה בבתי ספר המיועדים לכך. חלקם אף השתלמו בחו"ל. הגרפיקה תופסת את מקומה הראוי בשיח האומנותי ואיננה עוד בן חורג של האומנות הפלסטית.  המילה "גרפיקה שימושית" קיבלה הכרה והייתה לסוגה אומנותית בפני עצמה.  הטכנולוגיות הדיגיטאליות המתפתחות, פתחו אפשרויות חדשות בפני הגרפיקאים. יוצרו תוכנות גראפיות בהם השמים הם הגבול. משנות השבעים של המאה העשרים מוקמים  משרדי גרפיקה  בהם עובדים גרפיקאים חברי קיבוץ.  אחד המשרדים הראשונים היה של דוד פסח ושמעון כתר בקיבוץ מעברות . זוג גרפיקאים בני הקיבוץ שהחליט בשנות השבעים של המאה העשרים להתפרנס מהגרפיקה בקיבוצו ולהקים ענף המכלכל את עצמו. שמעון כתר ודוד פסח עבדו כצוות והפיקו סמלים, כרזות, בולים, עטיפות לספרים ותקליטים , ופרסומות למפעלי הקיבוץ.  כך גם הסטודיו בשער הגולן בהנהלת דורון רות שמפיק בין היתר תערוכות ואירועים גדולים כדוגמת פסטיבל עין גב.  ארנון אבני מקים את "עיצובניק" משרד לגרפיקה בקיבוץ נירים. "זה עיצוב" הוא מקום עבודתו של זאב הררי ממרחביה , סטודיו לגרפיקה. דוד מאיר שלמד גרפיקה בארה"ב הוא הגרפיקאי של בית ההוצאה "מערכת" שבקיבוץ דליה. רוני רכב , מי שהיה גרפיקאי הבית של ספריית פועלים הקים סטודיו מקצועי בקיבוצו מזרע. משה מירסקי מעין חרוד הוא גרפיקאי ומעצב ספרי אומנות עבור המשכן לאמנות ע"ש חיים אתר בעין חרוד. 
וכך הלאה, רבים הקימו סטודיו לגרפיקה בקיבוצם ומתפרנסים מעיסוק זה בכבוד תוך כדי חדוות יצירה והצלחה מקצועית. 
התעשייה הקיבוצית  הייתה למעסיק מקצועי מרכזי של גרפיקאים בני וחברי קיבוץ. נעשית עבודת פרסום ושיווק, הפקת תערוכות מקצועיות ופתרונות  אסטטיים למוצרי אריזה ומיתוג.
אם בעשורים הראשונים לקיומו של הקיבוץ הגרפיקה הקיבוצית על תחומיה השונים התבצעה על ידי האמן המקומי, שהיה "כולבויניק" אומנות. עם הזמן מתרחשת הפרדה מקצועית בין תחומי האומנות השונים. מופיעים בשדה התעסוקה הקיבוצית  גרפיקאים שזה מקצועם.  הגרפיקה הממוחשבת הפכה למקצוע מבוקש ברחבי התנועה הקיבוצית.
מגרפיקה בשרות האידיאולוגיה שהעוסקים בה היו גם ציירים שינתה הגרפיקה פניה לגרפיקה בשרות התעשייה, המסחר  והשיווק.



הערות:
(1) סיפור אישי קצר:
בשנים 1967-1969  למדתי ציור במכון לציור ופיסול ע"ש "אבני". למדתי בתקופה בה התקיים ויכוח אומנותי בין המורים לבין עצמם  והן בין התלמידים על טיבה ואופייה של האומנות של אז. אני זוכר את עצמי מצייר ציור חד קצוות, אבסטרקט גיאומטרי.  השתמשתי בצבעים תעשייתיים אטומים בשילוב חומר שמוט בצבע טרקוטה. יחזקאל שטריכמן, מורי בראשית  לימודי באבני נעמד מעל עבודתי שהייתה מונחת על הרצפה ובאירוניה שאל , לגלג, האם אני מייצר כרזה מטעם משרד התיירות?
הכוונה הייתה ברורה, זו גרפיקה ולא אומנות! עבודתי הייתה מנוגדת לאבסטרקט הלירי , המצועף בעל השקיפויות ועשרות הגוונים והדקויות, נוסח שטריכמן. 


(2) הצייר מרדכי ברנד איש גבעת ברנר כותב על פתיחת המכון לציור שימושי בקיבוץ אלונים ועל הקורס לגרפיקה שימושית שהתקיים בו עם פתיחתו:
 "המכון יכול להכיל בתוכו 20 חברים עובדים ולומדים, וחבל שאפשרות זו לא נוצלה כראוי. בקורס השתתפו 15 איש , רובם מהקיבוצים הצעירים.. מטרת הקורס הייתה להקנות לחברים , העוסקים ביישוביהם  בציור שימושי, ידיעות ראשונות במקצוע, להעלות את רמת היכולת בביצוע עבודות גראפיות ולברר את תפקיד הציור והצייר בעיצוב דמות החגים ביישובינו, וכן בשאר שטחי החיים שלנו" ("הקיבוץ"  9 בינואר 1952)

(3) "מסילות בערבה" הוצאת "מכלול" הוצאת ספרים תל אביב תשט"ז)

(4) עין השופט – מיקום: רמת מנשה. שנת יסוד: 1937. מקור השם: ע"ש השופט לואיס.ד. ברנדייס.  המייסדים: גרעין השוה"צ מפולין, "ניר" גרעין השוה"צ הראשון מצפון אמריקה.
אוכלוסיה: 720 נפש.
בשנת 1937 עולה גרעין "בניר" לג'וערה  במסגרת חומה ומגדל. בשנת 1938 לנקודת הקבע.

(5) את הלוגו הרשמי העכשווי של עין השופט עיצב בן הקיבוץ אמנון שוק (נולד – 1950) .
את סמלי הקיבוץ הראשונים  צייר חבר הקיבוץ, חנן לפיד (1911-1983).  חנן לפיד (לסר)  נולד כהנס-הרמן לסר בפוזנן שבפולין, אז חלק מגרמניה. בהיותו ילד עבר עם משפחתו עתירת הממון לברנדנבורג. עם התבגרותו מתחיל חנן בלימודי דפוס וגרפיקה.  עם עליית הנאצים לשלטון מתקשה למצוא כיהודי עבודה במקצוע אותו רכש. חנן בורח לא"י ובשנת 1936 מגיע לירושלים, דרך שנחאי. מתנדב לקבוצת שמירה ומגיע לג'וערה.  היקה הברלינאי מתקשה בעברית אך משתעשע בשפה. בוחר להיות רועה צאן בעין השופט שזה מקרוב עלה על הקרקע. נשלח לבריגאדה היהודית , עם שובו בשנת 1946 הוא נושא עמו את מחלתו לאורך השנים הבאות. נפטר ממחלה בקיבוצו בשנת 1983.

 (6) כמות זו של הגדות קיבוציות מוזכרת בספרו של צבי שוע  "אל ארץ חדשה אתה עובר, ההגדה הקיבוצית של פסח ותולדותיה. הוצאת מכון "שיטים" 20011

(7) "הגדת קאופמן מבודפשט" מקורה בליסבון במאה הי"ד. נקראת ע"ש המורה , החוקר והסופר
       דוד קאופמן ( 1899- 1855) שמומחיותו הייתה בהיסטוריה ובאמנות של ימי הביניים.

(8) ד"ר חיים גמזו "ציור ופיסול בישראל". האמנות הפלסטית מתקופת בצלאל ועד עתה.  "אשכול" הוצאת ספרים תל אביב , תשי"א. העבודה הגראפית בספר: שלמה בן דוד , יעקב צים. האלבום יצא לאור בעברית ובאנגלית.



                                                 יובל דניאלי – אפריל – יוני  2013