הכרזה המאוירת
לצרכים פוליטיים, ותנועתיים ראשיתה בסוף
שנות השלושים.
הכרזות
הפוליטיות היו לנשק לגיטימי במאבק על כול קול.
גויסו אמנים מהקיבוצים כדי ליצור אומנות פוליטית למטרות פוליטיות מוגדרות
(הקבה"א, תנועת השוה"צ ומפ"ם בלטו בתחום זה).
בחירת מעצבי
הכרזות לא הייתה סתמית. היו אלה אמנים – גרפיקאים שהתיישרו ביצירתם עם הקו
האומנותי – אידיאולוגי של התנועות. אמנים שדרכי הביטוי שלהם היו ריאליסטיות
ומובנות לציבור החברים.
היו כרזות
שייעודם היה בחירות. היו כאלה שהופקו לרגל אירועים חברתיים-תרבותיים וארגוניים.
תנועות הנוער לדוגמא היו גוף שבעבורו הופקו לא מעט כרזות. לכול מסגרת פוליטית
ותנועתית היו הגרפיקאים שלה. מבין חברי הקיבוץ לא היה קיים הנוהג של "לחצות
את הקווים" ולאייר כרזה בשביל תנועה ומפלגה אחרת. הייתה הזדהות רעיונית
מובהקת של אמני הכרזות עם המפלגה המזמינה.
אחד הציירים
הבולטים שהרבה בציורי כרזות למטרות פוליטיות היה יוחנן סימון (גן שמואל). ציוריו מוכרים בסגנונם המיוחד שהושפע בין היתר
מהאומנות המונומנטאלית הדרום אמריקנית ובמיוחד מזו המכסיקנית. בכרזותיו ביטוי עז
למונומנטאלי, לגושיות הדחוסה של דמויותיו חסרות הפנים והאינדיבידואליות. הקולקטיב
הלוחם הוא החשוב.
גרפיקאי אחר בן דור
אחר, שעלה לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה, הוא שמואל כץ.
כץ מייצג את הקלילות
ההומוריסטית שבכרזות. אפשר , גם אפשר לתקוף ולעקוץ מפלגה יריבה באמצעות ההומור.
באמצעות שני יוצרי הכרזות מקבלים אנו את שני צידי הקשת. מחד הקצה החמור והרציני (סימון) ומאידך, הצד
השני, קריקטוריסטי וקליל יותר (שמואל כץ).