אומנות במלחמה - שלושים שנה למלחמת לבנון הראשונה.


המלחמה הייתה תמיד זרז לפרץ של אומנות פטריוטית או למחאה גדולה כנגדה. ההיסטוריה בנויה מיצירות אומנות שיצאו כנגד המלחמות ובעקבותיהן.  ספרד סיפקה לאנושות שתיים מיצירות המחאה האנטי מלחמתיות המרשימות ביותר. "השלושה במאי 1808 של פרנסיסקו דה גויה המתארת הוצאה להורג של אזרחים ספרדיים  ע"י חיילים צרפתיים. השנייה היא  "הגוארניקה" של פבלו פיקאסו שצוירה בעקבות השמדתו של הכפר הבאסקי "גוארניקה" באפריל 1937 ע"י מטוסי קרב גרמניים בפיקודו של הרמן גרינג במלחמת האזרחים בספרד. פיקאסו הושפע ללא ספק מגויה. המשותף בין שתי היצירות היא האזרחים המתוארים  בהן שתמיד משלמים את המחיר הכבד ביותר.
"הגוארניקה"  נהפכה עד מהרה לאחד מסמלי ההרס והאובדן.
מספרת אנטונינה וולנטין בספרה "פיקאסו":  (ספריית פועלים. 1958. תרגום מצרפתית צבי ארד)
 "שמועה הייתה מהלכת בצרפת הכבושה, כי אוטו אבץ בכבודו ובעצמו, פרופסור לציור לשעבר ושגרירו של היטלר בפריס, בא לבקרו, נתחלחל מן הצינה שעמדה באטלייה והציע לו מתנת פחם. פיקאסו דחה את המתנה. מספרים גם, כי אבץ נתעכב לפני תצלום של גוארניקה ושאל, האם אתה עשיית זאת, מר פיקאסו ? וכי פיקאסו השיב לו מניה-וביה: "לא אני כי אתם!"

צלם: דני ווסרלאוף
אין מלחמות שמחות. מלחמה זה דבר רציני וכואב. כאשר היא מתרחשת היא מלווה לרוב בפרץ רגשות פטריוטי וסולידאריות  לאומית. קשה לשמור על צלילות בהשקפת עולם , כאשר נלחמים. 
האמרה: "כאשר התותחים יורים המוזות שותקות", באה בין היתר להצדיק את תופעת "ההתקרנפות" שרבים וטובים מהשמאל הישראלי לקו בה עם בא מלחמת לבנון הראשונה.  לא הסכמתי לאף מהלך "מהמלחמה הארורה והמיותרת הזו" אבל בעובדה, הייתי שם.
... ואז באו הימים הארוכים והמתישים שלאחר התייצבות הכוחות, לאחר סברה ושתילה, לאחר התבהרות השקר הגדול והמציאות הכואבת. ארבע שנים לפני לבנון, הקמנו קבוצה של יוצרים חברי קיבוץ את "המשותף קיבוץ". עסקנו בעיקר  בתגובה אומנותית להתמוססותה ופיחות ערכיה של התנועה הקיבוצית ותנועת העבודה ככלל שהיה לה לדעתנו חלק במהפך הפוליטי שהתרחש בשנת 1977. ואז באה מלחמת לבנון, שמשום מה נקראה "שלום הגליל". מלחמה  שיצאנו אליה ללא הסכמה לאומית, עם "נפש חצויה". היינו חבורה של אמנים עם מודעות פוליטית ואנטנות רגישות למתרחש. לפני המלחמה תארנו את הקיבוץ  בהתפרקותו. כמו חזינו את העתיד להתרחש 15 שנה מאוחר יותר. הייתה זו אומנות חברתית – פוליטית מוצהרת. כאשר התרחשה מלחמת לבנון , והתברר היקף התרמית והקורבנות, אחרי הפגנת ה - 400.000 בכיכר העיר בת"א לא יכולנו לשתוק. השארנו את המערכה על נפש הקיבוץ ועברנו לאומנות מחאה כנגד המלחמה בלבנון. הופענו בסדרת תערוכות שהגיבו למלחמה ולמצב. הופענו בעיקר בגלריית הקיבוץ ובטירה בגעש שנהפכה ל"מוזיאון המלחמה". אותה טירה אוריינטאלית , מיוחדת וקסומה שבעברה שמשמה את משפחת ליטווינסקי למסיבות ונופש בין פרדסיה, הפכה פניה ונהפכה לסמלה של מחאה ציבורית אומנותית כנגד מלחמת לבנון. אני זוכר את רמי מורן ז"ל (1) עם עוד חברים מקיבוץ געש מחליפים את מספר ימי המלחמה העוברים עלינו ב"ארץ הארזים", שנתלו על כותלי הטירה וקוראים לבנים לשוב הביתה. העוברים על כביש החוף לא יכלו להתעלם מציון הזמן העובר  החקוק על הקיר למרחקים, שלא יגידו לא ידענו !  למרות שרמי מורן וחבריו לא היו אמנים, המעשה שהם עשו בהקשר לטירה שהייתה למוזיאון, היה למעשה של מחאה אומנותית-פוליטית.
ההורים השכולים: על מה נפלו בנינו?, צילום יוסף הוכמן
הצלם יוסף הוכמן, חבר געש בעת ההיא מ"אנשי הטירה" וקבוצת "המשותף קיבוץ", הרבה לתעד במצלמתו את הפעילות הפוליטית כנגד שהות הצבא בלבנון. מצלמתו הרגישה, תפשה את התסכול הרב שאחז במפגינים, את הזעם והכאב של ההורים השכולים. "על מה נהרגו בנינו ?!" זעקו המילים.
אומנים מהסוגה הפוליטית-חברתית נבנים ומוזנים מאירועים קיצוניים. כך מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה בעקבותיה הזינו יוצרים רבים בחומרי יצירה. אנחנו, חברי "המשותף קיבוץ" היינו לחלק מהמחאה האנטי מלחמתית הזו. כאשר מלאו למלחמה שלוש שנים התקיימה ב- 5 ביוני 1985 התכנסות  של אמנים, סופרים ומשוררים במוזיאון ה"טירה" בגעש. בהתכנסות זו השתתפו אמנים רבים. הגרעין המרכזי נסב סביב קבוצת "המשותף קיבוץ". אצר את התערוכה והקטלוג שהופיע עמה - אמנון ברזל.
קטלוג לתערוכה באוצרות אמנון ברזל
השם שניתן לתערוכה ולקטלוג:  "חציית גבול". חשנו שגבולות רבים נחצו אז. והגבול המרכזי, מלחמת ברירה שאין עליה הסכמה לאומית... עבדתי בתקופה ההיא בתל אביב במחלקת החברה של הקבה"א. הוטל עלי מסיבות לוגיסטיות לרכז את החומר לקראת התערוכה. השתתפו בהתכנסות האומנותית הזו 26 יוצרים. חלק מהמשתתפים  נהיו למקבלי פרס ישראל היוקרתי. אני נזכר באווירת הימים ההם , של חוסר אונים אישי מול הדורסנות הפוליטית- צבאית הגסה. כאדם הרגשתי בקוצר ידי. מה שנשאר זו התחושה החזקה שחייבים להגיב ולהוציא החוצה את תחושת הזעם המצטבר עם כל בן שנפל. היה צורך דחוף לביטוי יצירתי. השמים ממשיכים להיות קודרים, והלב ממאן להשלים עם המצב . המוזות לא שתקו הפעם...
אומנות פוליטית וחברתית איננה אידיאולוגיה, איננה משנה סדורה. היא תוצר המציאות והמבנה הנפשי של האמן, היא כורח המציאות.  המציאות המלחמתית של אז, לפני שלושים שנה היא זו שהכתיבה את נושאי היצירה שלנו.
ביחד עם ידידי עלי אלון הוצאנו את הספר "רקוויאם לברוש". "בתום יום קרב" הוא פרק מהספר, תגובה למלחמת לבנון. כותב המשורר:

ארונות.
ארונות מבירות
ארונות מצור, מצידון,
מ - 630
מ – 205
ארונות מקרעון
מעין זחלתא
קומנדקרים עם טירונים מבלבלים
רס"ר קטן מהרבנות הצבאית
מנהל לויה
ארונות בכל קבוץ
בכל מושב
שדרה 1982
בכל עיר
ארונות מחלדה
מעליי, מבחמדון
משתורה
ארונות מדמשק
מרבת עמון
עוד ועוד הם מגיעים
ברגל וברכב
בספינות ומטוסים
מן הים ומן היבשה
ומן האויר
שורות ארוכות ארוכות...
העוד לא שולם העוון?
האין סוף למחיר?
                          
                              (מתוך רקוויאם לברוש , יובל דניאלי, עלי אלון הוצאת ספרית פועלים,1987)

המלחמה הזאת הולידה אצלי כמה דימויים שאני הולך עימהם עד היום. ברושים מחודדי קצוות ככידונים,  פרש שחור ודורסני בכיכר העיר, תרשים א.ק. ג. המתאר אומה בהתקף לב, דמויות מטרה וכו'. כמו שאמרנו, "אין מלחמות שמחות".


                                                                  יובל דניאלי. מאי – 2012.

הערות:
רמי מורן ז"ל  פרסם לפני עשר שנים בעלון קיבוץ געש, מסמך בשם: "הטירה בבוץ" בו הוא מפרט את תולדות המיזם  של שלט ימי השהות בלבנון על כותלי הטירה בגעש. את הרעיון הוא שאל מפרופסור איתן הראל מהמחלקה לבוטניקה בירושלים, שבמעבדתו הוא עשה עבודת מחקר. איתן הראל רשם על מדבקת נייר משרדית שהודבקה על חולצתו,  את ימי שהות צהל בלבנון. כל יום שונה המספר. רמי סיפר את הרעיון לדליה אשתו, וביחד הגו את המיזם על כותלי הטירה בגעש.  הם הגדילו את יוזמתו של פרופ' הראל למימדי ענק ובכך ממשו רעיון צנוע הנראה לכל עם ישראל הנוסע בכביש ת"א-חיפה.