דילוג לתוכן הראשי

למראית עין – ספר צילומים חדש למתי חלילי.

את הצלם מתי חלילי מקיבוץ משמר העמק אני מכיר שנים.  לכן שמחתי לקבל ממנו בדואר שי מיוחד לחג הפסח, את ספר צילומיו החדש הנושא את השם "למראית עין".
 לא כול יום מוציאים לאור ספר של צילום אומנותי. זו עבודה קשה, של אוצרות ובחירה מוקפדת מאלפי תמונות. המדיה הדיגיטאלית יוצרת ל"מראית עין" אפשרות קלה לצילום. אפשרות זולה בה התוצאה המצולמת נראית מיידית על מסך המצלמה. קלות זו מטעה. לעתים דווקא היא יוצרת קושי. התמונות לספר נבחרו ממצלמתו הדיגיטאלית. האמן מעיד על עצמו: "הלם העתיד חוויתי בהגיע הצילום הדיגיטלי. הצילום הדיגיטלי, אחר, שונה, יש ללמדו ולהתחיל שוב ולשלבו עם דמיוני הפורח" .
את הדיון על ספרו של מתי מן הראוי לחלק לשניים. הספר עצמו המודפס אף הוא כמו תצלומיו במדיה דיגיטלית. והתייחסות לצילומים עצמם.
לגבי הספר יש בו לדעתי כמה בעיות . ברמה האינפורמטיבית. אין בו אינפורמציה על היכן ומתי הופק הספר. מי המעצב והגרפיקאי של הספר.  באיזו שנה הוא יצא לאור . מי עזר ותמך. באיזו הוצאה הוא הוצא לאור. אין בספר קורות חיים של האמן, אין בו שום מידע  על היוצר מלבד יצירותיו. חסר לי אף תוכן עניינים שיקלו את מציאת התצלומים שבספר.
לא כול יום מוציאים לאור ספר שכזה המחזיק 84 דפים על ניר משובח וכריכה קשה.  
ספר תצלומים הוא גם כלי מחקר לחוקי אומנות ותרבות. העדר אינפורמציה רלוונטית תתברר בעתיד כחסרה מאוד.
לצערי העיצוב הגראפי עושה עוול לתצלומיו של מתי חלילי.  פריסת תצלומים על שני דפים כאשר קו התפר של הספר חוצה ביניהם לא מיטיבה עימהם. לדעתי אף פוגעת בתצלומים, וחבל.
עד כאן הביקורת. דברי המבוא לספר של ד"ר צביקה ישראל, חשובים ומוסיפים פרשנות מעניינת ליצירותיו של מתי חלילי. כותב ד"ר ישראל:
"אנו נמצאים בעיצומה של מהפכה דיגיטלית. שבמהלכה מוצאת עצמה הטכנולוגיה הוותיקה של צילום כימי \אנלוגי דחוקה לקרן זווית" וממשיך הכותב: "בשנים האחרונות אופייה הייחודי של הטכנולוגיה הדיגיטלית משפיע על צורת הביטוי האומנותי ומהווה חלק ממנו" בראשית דברי אומר שמתי איננו צלם מתעד. לתיעוד יש קשר למציאות . מתי הוא אמן המצייר עם המצלמה. הוא איננו משועבד למציאות למרות שהוא עובד עמה. 

מתי זורם עם הטכנולוגיה הדיגיטלית שמורגשת היטב ביצירותיו. מתי מביים כבמאי תיאטרון מיומן את תמונותיו. הן אינן ספונטאניות, אלא מחושבות ומדודות. קיים אצל מתי איזון מפרה בין הרגש לאינטלקט. ביו המחשבה לתחושות הבטן. מצלמתו של חלילי נעה בשדות עמק יזרעאל, במחוזות מוכרים ואהובים. אך הוא איננו מסתפק ביופיים של השדות. הוא מחבר ומוסיף מצבים דרמטיים  המחייבים  מהמתבונן בהן להציב סימני שאלה...שדה הפעילות האומנותית של חלילי הם שדות העמק ממש.  שם על מרחבי שדות שנקצרו עוטף האמן חבילות קש כמצפינות סוד כמוס. מנגד מופיעות החמניות נוסח ואן גוך  כמפגינות נוכחות שנצרבה בתודעה התרבותית לאורך שנים. החמניות של ואן גוך אינן רק יצירות מופת, הן איקון תרבותי ששכן ברבים מבתי חברי הקיבוץ בשנות החמישים. אנחנו הילדים של אז נחשפנו אליהם בגדול. החמניות של חלילי מזכירות לרבים מאתנו את ילדותנו האובדת.
הבד משמש אצל חלילי כלי עבודה נוכח וחזק. גם לבד היסטוריה אומנותית ענפה. מהמאה החמישית לפני הספירה, דרך הרנסאנס עד מפות השולחן של סזאן. לבד כוח כמעת מאגי בזכות עצמו. הוא מסתיר דברים, הוא משמש כהגנה מפני איתני הטבע. אך הוא גם ובעיקר אצל חלילי בד השואף להתרומם לשחקים . לעוף במרחבי החלל  אל מעבר לגשמי. אפשר לראות באובייקטים המעופפים של מתי חלילי דמויי צורות שיש להם אחיזה במציאות. ציפור וכו', אני מעדיף להתנתק מהדימויים המוכרים ולעוף עם חפציו ובדיו אל הלא נודע...
לפרספקטיבה מקום של כבוד בקומפוזיציה הצילומית של חלילי. אובייקט גדול בקדמת התצלום שמאחוריו בזעיר מסתתר עולם ומלואו.  נושא משמעותי נוסף חוזר ונשנה ביצירותיו של חלילי הם העננים שהם תמיד דרמטיים, נעים ומשתנים. עננים שנושאים עמם את תפילת הגשם שיבוא בעיתו. אם האדמה והשדות הם המציאות  העננים הם החלומות שתמיד אין להם גבול. כאשר אני מסכם את סך התצלומים המופיעים בספר יש בי תחושה שחזיתי בתיאטרון אבסורדי – סוריאליסטי שמנסה להגיד לי דבר מה לא פתור. לצבע יש תפקיד מרכזי בתצלומים. צבע ישיר ולא מצועף. אדום הוא אדום וצהוב הוא צהוב. לא צבעי פסטל עמומים. אמירה צבעונית חד משמעית.

אומנות טובה היא זו המציבה בפני המתבונן בה סימני שאלה. עניינים לא פתורים. יצירתו של מתי היא כזו, בכך גם חוזקה.
כותב ד"ר צביקה ישראל: " עבודתו של אמן הצילום מתי חלילי חוברת לשיח החברתי תקשורתי, כדיאלוג נטול חלל וזמן, בו שותפים עדים דוממים בתנועה שהוקפאה, מצבים ומרכיבים , אלמנטים ודמויות אלמוניות במפגש דמיוני, המעידות אודות המציאות התקשורתית העכשווית, בה נדמה כי הצילום בכל".

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה