 |
| איור : נפתלי בזם, הזדהות עם עובדות הניקיון, שנות ה-50 |
נהגו לקרא לסוג זה של אמנות בשם "אומנות מגויסת". אומנות שלעתים נאמר ליוצריה כיצד ומה ליצור... הייתה בשעתו תרבות שלמה מטעם !
הסיבה להתעצמותה של אומנות בשרות האידיאולוגיות ידועה :
כאשר מדינה נמצאת בתהליכי הקמה, כאשר חברות ותנועות פוליטיות נמצאות בהתהוות, כאשר העולם ככלל חלוק על דרכו האידיאולוגית והכלכלית, כאשר מהפכות מתרחשות בפינות שונות של עולמנו, הרי ברור שהאומנות לוקחת בהם חלק. שהאומנות מגויסת למאמץ הנקודתי החשוב של השגת מטרה עליונה. לעתים אף נהגו לצטט את האמרה "המטרה מקדשת את האמצעים" גם בשטח האומנות. כלל האומנות מעולם לא הייתה אדישה לסביבתה ! כך מאז ימי קדם. אין בכך כל חדש. בשנות החמישים שלאחר מלחמת העולם השנייה, חשבו בשמאל הישראלי החלוצי שהנה הולכים לברא אדם וחברה חדשים. דובר רבות על המושג: "אנחנו". על מושג הקולקטיב. על הערבות ההדדית, הסולידאריות החברתית , על יצירה שצריכה לבטא את הקדמה. את החברה בה היא פועלת. ספרו של ז'דאנוב "תרבות וחברה" הוא ביטוי להלכי רוח ומחשבות שתאמו את העת ההיא.
 |
| איור : נפתלי בזם 1953, כרזה לשלום וידידות בין העמים |
למען הדיון עלינו לשאול, האם קיימת ככלל אומנות שאיננה חברתית , שאיננה פוליטית, שלא עומדת אחריה השקפת עולם, גם בימנו אלה ?
להערכתי אין אומנות שאיננה פוליטית, שאיננה מייצגת צד כזה או אחר של תרבות, חברה או השקפת עולם. היוצר הרגיש הוא חלק בלתי נפרד מההוויה העכשווית. וכשכזה אומנותו מביאה לידי גילוי את צפונות ליבו, את רעיונותיו האומנותיים והחברתיים. לא קשה להוכיח שגם מה שחוקרי האומנות קוראים כ"אומנות נטו" המתיימרת לבטא ערכים אסטטיים טהורים שלא עומד אחריהם סיפור או לכאורה משמעות אידיאולוגית, יש בהם מרכיב פוליטי מובהק.
גם בציור המופשט (אבסטראקט) מוצאים אנו את עקבות הזמן , את מועקות הלב, את הכוח המתפרץ, המסרב להיכנע, את הרדיקאליזם הפוליטי, חייבים רק ללמוד להרגיש ולפענח את מה שהעין רואה. האומנות נטולת הנושא המוגדר, היא התרסה בוטה וחד משמעית כנגד האומנות הפיגורטיבית, המתארת, המגויסת האחרת.... היא אומנות שחפצה לתת דרור להלכי רוח ונפש. ברור שגישה זו עומדת אחריה השקפת עולם מוצקה המתבססת על תורות פילוסופיות ופסיכואנליטיות ואחרות. גם תורת האומנות המופשטת היא תורה פוליטית !
נחזור אל הגדרת המושג "תרבות וחברה". אומנות ככלל מקיימת דיאלוג בלתי פוסק עם החברה בה היא פועלת. השאלה היא האם היוצרים בתחומי היצירה השונים פועלים מתוך חופש הבחירה או מתוך אילוצים חוץ
אומנותיים ?
אני יכול לדרג את האומנות החברתית הישראלית מראשית המאה העשרים ובאמצעותה לתאר את התפתחותה של הציונות על זרמיה ומפלגותיה.
 |
| איור : לאו רוט, אפיקים. "הרועה העברי כאות להזדהות" |
ייצוגו של הרועה העברי בשיח התרבותי הישראלי הרחב הוא דוגמא מאלפת כיצד בחרו היוצרים היהודיים שבאו מאירופה את הרועה על צאן מרעיתו כנציגו האולטימטיבי של היהודי החדש השב למולדתו ההיסטורית ובה הוא מתחבר אל מקורותיו הקמאיים, אל ארץ התנ"ך באמצעות עדרי הצאן וחליל הרועים. במלחמת השחרור היה זה הפלמ"חניק המחפש את המחר. מיתוס הצבר. צעיר עם כובע גרב וסטן ביד. יפה הבלורית והתואר שמוסר את נפשו להגנת המולדת. אנטיתזה מובהקת ליהודי הגלותי, החלש שהובל לכבשנים "כצאן לטבח". בשנות החמישים הייתה זו העלייה ההמונית עם כל הקשיים הנלווים אליה. עליה של שארית הפליטה מאירופה, ושל גלות ארצות המזרח. עדיין ריאליזם ציוני המתאר גם את המעברות , את החוליות החלשות. את שוכני האהלים והפחונים. קורסים לציור של אמני הקבה"א יצאו למעברות כדי להתרשם ולצייר.
 |
| איור : פרנץ קראוס, 1948. הקיבוץ כרקע להזדהות |
"שיח לוחמים", בעקבות מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור הנוראה שהביאה עמה שירי תוגה ושכול, המהפך הפוליטי בשנת 1977, והרוחות הרעות המנשבות מבית תנועת העבודה ככלל והקיבוצים בפרט, חייבו גם תגובות אומנותיות . קמה קבוצת "המשותף קיבוץ" (3) שהייתה קבוצה של יוצרים חברי קיבוץ שהביעו ביצירתם דאגה עמוקה מהמתרחש בבית הקיבוצי פנימה ובמדינת ישראל. בפרספקטיבה של שלושים שנה אפשר לקבוע שהייתה זו תנועת מחאה אומנותית – פוליטית, שהתריעה כנגד הסתאבות החזון הקיבוצי והישראלי.
סוג חדש של אומנות תפש לו מעמד בשיח האומנותי הישראלי והפלשתינאי. ציור קירות , גרפיטי (4) המגיב לאירועים פוליטיים, מדיניים וביטחוניים.
אומנות עממית זו מקורה בארה"ב במחוזות השחורים , ברכבת התחתית, במקומות אסורים. זו יצירה ללא רישיון , ללא הסכמת הממסד.
הגרפיטי נהפך לכלי נשק ותעמולה אומנותי, שמאז האינתיפאדה הראשונה מרבים להשתמש בו. גם קירות חומת ההפרדה הישראלית נהפכו לקירות יצירה אומנותיים, ללא ספק בהשפעת חומת ברלין המאוירת. האם יש לראות באומנות המחאה הזו כנגד הכיבוש הישראלי, חלק מהשיח האומנותי הישראלי ?
אל חגיגת הגרפיטי הצטרפו גם קבוצות ימין קיצוניות (כהנא חי), קבוצות דתיות חרדיות המוחות כנגד "פריצות" ושירת נשים.... ועוד רבים ונוספים הרוצים להביע מחאתם האישית בציבור. נושא הגרפיטי בשיח האומנותי הישראלי הוא סוגה מעניינת הדורשת דיון מיוחד.
מחאת האהלים מקיץ 2011 , האם היא תוליד אומנות של מחאה נוסח 2012 ? האם מתוך מחוללי המחאה יקום דור של יוצרים שייתן לה ביטוי ? המחאה עוד לא הסתיימה, כנראה שמהדורה מחודשת מתוכננת לנו בקיץ 2012. המחאה היא המצע לזרע היצירה העתידי שלה. בעקבות מחאת "הפנתרים השחורים" של שנת 1971, נוצרו כמה תעודות מצולמות מרגשות. גם מחאת האוהלים יש לה הדים. אומנות איננה "רפלקס מותנה". היא חיבת בזמן דגירה והפנמה, אחרת היא נהפכת לפלקט שטוח. האירוע של מהפכת האוהלים, נהפך בעל כורחו להפנינג אומנותי אחד גדול. האם עקבותיה של המחאה החברתית נושאת עימה את יצירות העתיד ? ימים יגידו.
הערות:
1 – אנדריי אלכסנדרוביץ' ז'דאנוב (1948-1896) הקומיסר לענייני תרבות ומדע בתקופת שלטונו של סטאלין בברה"מ. הנהיג את הקו השמרני שחייב את מימוש ה"ריאליזם הסוציאליסטי" בתחומי היצירה האומנותיים השונים. הוביל להדרת כול השפעה מערבית על המדע והתרבות בברה"מ.
נפטר במפתיע בשנת 1948 בגיל 52. יש הטוענים שהוא נרצח. ,ג'דאנוביזם" נהפך למושג של עריצות תרבותית ממסדית.
2 –מיכל סדן, "הרועה העברי" , גלגולם של דימוי וסמל מספרות ההשכלה לתרבות העברית החדשה בארץ ישראל. הוצאת יד בן-צבי 2011.
ד"ר מיכל סדן היא נכדתו של זקן הרועים גרשון פליישר ובתו של יעקב הירש, נוקד ותיק. מרצה וחוקרת בתחומי אמנות, חברה ותרבות.
 |
| צילום : יוסף הוכמן, "הטירה בגעש", שנות ה-80 |
4 – גרפיטי - הגרפיטי המודרני במאה העשרים התפתח בעיקר בניו יורק ע"י כנופיות רחוב שסימנו באמצעותו את הטריטוריה שלהם. הגרפיטי הוא ציור קיר, תמליל או כל סימן גרפי אחר המבוצע במרחב הציבורי בניגוד לחוק ולהסכמת בעלי הבתים עליהם הוא מצויר. הוא שייך לסגת המחאה האלימה. אחרי רצח ראש הממשלה יצחק רבין צויר במקום הרצח, קיר גרפיטי ע"י אלמונים כאות הזדהות עם הנרצח ובגנות הרוצח. בהחלטה יוצאת דופן הושאר הקיר ע"י העירייה ובכך קיבל לגיטימציה.