הידיד של השדות החרושים

עם פטירתו של האמן ידיד רובין.


ציור : ידיד רובין

עמדתי על הגבעה של בית העלמין  בקיבוץ גבעת חיים איחוד  עם ההמונים הרבים שבאו להיפרד מידיד רובין האמן, וחבר הקיבוץ שהלך לעולמו טרם עת בגיל 73.
השקפתי מזרחה על הנוף המוכר והנפלא המתגלה למטה, במלא הדרו ועוצמתו. נוף של מרבדי צבע בחום וירוק, נוף של שדות עצים ודרכי אפר. נוף חקלאי של עובדי אדמה החובק היסטוריה של עמל, יזע  והרבה אהבה. נוף האוצר בתוכה קשר עמוק אל בסיס הקיום האישי והקיבוצי. כאשר השקפתי על אותו הנוף הבנתי טוב יותר מאין נחל ידיד רובין את נופי יצירתו. פועלו האומנותי והיצירתי של ידיד רובין זכה להכרה, ולכבוד הראוי. יצירתו עומדת ומתקיימת מעבר לתקופה. היא צרובה בנוף האומנותי הישראלי. יצירתו של ידיד רובין מקיימת דיאלוג מתמשך רב שנים עם נופי ילדותו עם מקום עבודתו, עם סביבתו הקרובה ביותר, עם שדות הקיבוץ.  אני כבן עמק חפר, עומד לא פעם משתאה מול נופיו של עמק חפר  ושואל עצמי מה יש בנוף הזה שכה מכשף את יוצריו. שרים ומציירים עליו. כותבים אודותיו, וצובעים את נופיו, גם אלה שנטשו את העמק מלפני שנים. נופי עמק חפר הם מקור להשראה בלתי נדלית. ידיד רובין סגר עצמו בצריף הסטודיו שלו , לאחר שהזין עיניו בנופי העמק ולא היה זקוק ליותר. הם מלאו אותו עד תום. למה זקוק יותר האמן מאשר למצוא את אושרו האומנותי בביתו שלו. בין שדותיו ובתיו, בין עצי הברוש והאורן, בין תלמי החריש, קול הטרקטור החורש בשדות ולובן הכותנה? מחזור הזריעה שהוא מחזור החיים מתקיים שנה אחר שנה, יצירה אחר יצירה.
אני מוצא ביצירתו של ידיד ניגוד בין העושר הקולוריסטי, לבין המינימאליזם והתמצות של האובייקטים המופיעים ביצירות. ידיד רובין הפך את הבית, העץ והטרקטור לסמל, לייצוג של סך כול האובייקטים. מול מינימליזם ייצוגי זה מתפרץ עולם צבעוני אקספרסיבי, יש האומרים ואן - גוכי, עולם סוער ומלא רגש. הניגוד הזה הוא במהות יצירתו. חשבתי בשעתו, שההסתגרות של ידיד בתיאור חוזר ונשנה, של חלקת שדותיו הקטנה, מבלי לפתוח אשנב אל העולם שמחוצה לזה, הוא לוקסוס שלא במקומו בעולמנו הסוער והשסוע.
לאחר התבוננות חוזרת ביצירתו חש אני ששגיתי באבחנתי זו. דווקא ההתעקשות שלו לתאר שוב ושוב את  אותו הנוף את אותם השדות, וכל פעם למצוא בהם עניין וטעם חדש
הם לב העניין הם מהות כוח יצירתו של ידיד רובין. ידיד אורג לנו את שטיחי שדותיו בהרבה נחמה ואופטימיות.
אני מוצא ביצירתו של ידיד מסר פוליטי-חברתי חזק ביותר. כלפי חוץ, התרסה כנגד הראוותנות הטכנולוגית החדשנית, כנגד קסמי ההי – טק והדיגיטציה, כנגד הקלות הבלתי נסבלת של פלאי המחשב והפוטו שופ, ומאידך כלפי פנים, כלפי הבית. כאשר התנועה הקיבוצית נאבקת על דמותה וצביונה, כאשר החקלאות ועבודת האדמה נהפכו לנכס יקר מציאות ומעט מדי חברי קיבוץ קושרים את גורלם ומקצועם עם שדות הקיבוץ, ידיד רובין ייצג ביצירתו ובעבודתו החקלאית את הזן הזה שהולך ונכחד, הוא הקים לעבודת האדמה  מייצב של זיכרון באמצעות תמונותיו ויצירתו, למען הדורות הבאים.