הדגל האדום כאיקון אומנותי.


איור: יוחנן סימון 1949
לאחרונה השתתפתי כשומע  ביום עיון באוניברסיטת תל אביב לציון 40 שנה לפטירתו של ד"ר משה סנה. ממנהיג מטאור שדרך בשמי הציונות והמדינה שבדרך, בחר להתנתק מהציונות בדרכו אל הקומוניזם. ישבתי באולם הדחוס מרוב משתתפים, מתעניינים שבאו לשמוע על האיש ומשנתו. רבים מהמשתתפים היו בצעירותם מנאמניו. מנאמני האמונה בצדק הקומוניסטי המוחלט ובעתיד העולמי תחת שלטונה של ברה"מ. הסתכלתי והרהרתי עד כמה אנחנו חברי הקבה"א היינו בשעתו קרובים לחצות את הקווים אל עולם המחר הקומוניסטי...
היה דגל אחד שאחד את כל מאמיני עולם הסוציאליזם - הדגל האדום.
והיה חג מיוחד שבו הונפו דגלים אדומים בראש חוצות , חג האחד במאי.
אני שייך לדור שגדל בתפר בין האמונה הלוהטת בעולם הקומוניסטי שהדגל האדום היה דגלו, לבין ההתפקחות וההתנערות מכל אלה.
אני שייך לדור שמגיל צעיר מאוד התחנך על צדקת הדרך באמצעות סמלים ואיקונים. "האינטרנציונאל" היה להמנון שני. הדגל האדום הקדים לעתים את זה הכחול – לבן.
 בגיל 8 ציירתי את מהפכת אוקטובר עם סטלין ולנין בראשה וכמובן עם הדגל האדום. כילד  ענדתי באחד במאי עניבה אדומה סביב צווארי ולבשתי חולצה צחורה. במסגרת השומר הצעיר השתתפתי בהפגנות האחד במאי בחוצות הערים. המבוגרים לבשו חולצה לבנה עם פרח ציפורן אדום  בדש הבגד. בערבו של חג אכלנו ארוחת ערב חגיגית עם חמיצת סלק (בורשט) בנוסח גליציה לאות הזדהות עם מעמד הפועלים.
האחד במאי היה חגם של עסקני המפלגה המקומיים, אידיאולוגיים  ואנשי אמונה, עוטים חגיגיות וחשיבות.  במיוחד  בלטה חבורת הסקציה הברלינאית – אוסטרית. אלה שישמו את המהפכה הסוציאליסטית-הבינלאומית נוסח רוזה לוקסמבורג בקיבוצי הקטן בעמק חפר. בשבילם האחד במאי היה חג אמיתי, לא פוזה פוליטית. 

איור : שרגא ווייל - על החומה 1949
אנחנו הילדים ספגנו את ייחודו של החג באמצעות שערי "משמר לילדים".
הרבה כישרון ותשומת לב הוקדשה לאיור שער עיתון הילדים שיצא לכבוד החג.
את השערים צירו מיטב האמנים חברי הקבה"א באותה עת של סוף שנות הארבעים ראשית שנות החמישים. רות שלוס, יוחנן סימון, שרגא ווייל, שמואל כץ, נפתלי בזם ועוד. האיורים סבלו מדימום תמידי. המון צבע אדום שהזכיר את דם הפועלים עלי בריקאדות.  ציור של שרגא ווייל משנת 1950 מתאר את ילדי כול העולם מתאחדים סביב הדגל האדום. כפרפראזה לציטטה: "פועלי כל הארצות התאחדו".  אותו צייר עצמו מצייר  באותו זמן ממש רק על עיתון אחר ("על החומה", עיתון השומר הצעיר) פועל בניין מניף מעל פיגומים את הדגל האדום. לימים כתב חוקר ומבקר האומנות גדעון עפרת בהתייחסו לציורו של ווייל מאמר חשוב : "ציירים על החומה"("מושג" 1975)  בו הוא מתייחס לאומנות משרתת. ואכן, ציירים רבים עמדו בשער ותרמו מכישוריהם האומנותיים  לעיצובו של חג האחד במאי ולביצורה של המודעות הפרולטארית.

בשנת 1999 הופק הספר " אומנות בשרות רעיון" על כרזות השומר הצעיר בשנים 1966-1936. היו אלה שנות הדגל האדום. בספר באים לידי ביטוי כרזות אידיאולוגיות ופוליטיות שהדגל האדום נוכח בהם כמעט בכל כרזה. גם לכבוד האחד במאי הופקו כרזות כאשר הצייר יוחנן סימון ממלא תפקיד מרכזי באיורם. הדגל האדום בקדמת הבמה, לא כהד חלוש אי שם באופק, אלא כאיקון הנישא בגאון , סמל להזדהות !
איור : שרגא ווייל - משמר לילדים 1950
למעשה כול ביטאוני תנועות הנוער ועיתוני מפלגות הפועלים נתנו לאחד במאי מקום של כבוד המלווה בתצלומים ואיורים לרוב. באמצעות האיורים המהפכניים של מעמד הפועלים הישראלי והעולמי גיבשו את השקפת העולם. המועדים היו אמצעי מצוין לחיזוק התודעה הפוליטית. הסולידאריות המעמדית התממשה באמצעים אומנותיים. בעיקר באו לידי ביטוי אמני הזרם החברתי, שראו באומנות דרך לשנות את הדברים ולהשפיע על התודעה. היו אלה אמני שמאל מזוהים.  
הסולידאריות עם הנדכאים מומשה גם באמצעות ציורים. בשנות החמישים מתקיים במשך שבוע סמינר אמנים מטעם ארגון הציירים והפסלים של הקבה"א בו מציירים המשתתפים בתוך המעברות, את העוני והדלות, את הפחונים והאוהלים ואת האנשים קשיי היום. הם ביקשו להביא את המציאות הקשה אל קדמת התודעה של הציבור. הייתה אמונה שהאומנות היא לא רק צבע וצורה, יש לה גם שליחות פוליטית. הדגל האדום ייצג שליחות זו.
איור : יצחק בן מנחם - לוגו לכרזות הליגה הסוציאליסטית - 1942
גם אם אנחנו לא חוגגים כבעבר את חג הפועלים, וציירי הקיבוץ הפסיקו לצייר כרזות לחג ולהשתתף בהפגנות, הרי ביום זה ראוי לציין ולזכור שהשליחות של האומנות החברתית והפוליטית לא הסתיימה. המהפכנות איננה נחלת העבר, היא חלק מההוויה המתמדת של כול תקופה, בהתאם לנסיבות. אישית אני מאלה  החושבים שאין אומנות שהיא לא פוליטית, גם זו הנחשבת כאומנות נטו. השאלה המתבקשת, האם ביכולתה של יצירת אומנות למלא גם תפקיד של דגל הסוחף אחריו ציבור מאמינים  כדוגמת הדגל האדום ?