אתר שיירת יחיעם

מחיר הדמים אותו אנו משלמים עד היום עבור עצמאותה של המדינה, הוליד אתרי הנצחה וזיכרון רבים. אחד מהיוצרים שלקחו חלק בתכנונו ועיצובו של הזיכרון הקולקטיבי והפרטי באמצעות הקמת אתרי הנצחה ברחבי הארץ, הוא האדריכל חיליק ערד (1) מקיבוץ סער. בחרתי באמצעותו להאיר פינת זיכרון שהוקמה ותוכננה על ידו לזכר הנופלים בשיירת יחיעם במלחמת השחרור.

חיליק ערד - מתכנן האתר
"אביב  תש"ח. שבט ט"ז באדר ב' 27.3.48 . צהרים. שיירה יוצאת אל יחיעם המנותקת. אי עברי בלב אויב. תשעים לוחמים אנשי ההגנה מחטיבת "כרמלי" גדוד 21. מנהריה עד לכאן קצרה הדרך. הכביש צר ומפותל. והנה המחסומים – גבול הדממה. אש. מבית הקברות המוסלמי אש מכל עבר. בתווך – שבעה כלי רכב ובהם תגבורת, חומרי ביצורים ומזון.  אנשי הכנופיות וכפריים חמושים עטים על השיירה. לכתר אותה למות. והם רבים מספור. אכזר היה הקרב. מעטים מול הרבים. פורץ- המחסומים הבודד ובו נפגעים מבקיע ליחיעם. ששה כלי רכב  ולוחמים מכותרים. משוריין נוסף נלחץ ומנסה לחזור אך נפגע ומתהפך.  מספר הנפגעים רב. מעטים נותרים שלמים. ועת ערב דולקות חמש אבוקות. ארבעים ושבעה גוויות פזורות בצידי הדרך להיות למשיסה ולבז. החיים נסוגים לבסיס בפקודה. לוחם יחיד מביא אל יחיעם את בשורת השיירה. ירח מלא של מחצית החודש... בערב שבת ה' באייר קמה מדינת ישראל" (תאור הקרב החקוק על לוח קיר אתר ההנצחה לנופלי השיירה).

חיליק ערד הצעיר מגדוד "המפלס" מקן מרכז של השומר הצעיר בתל אביב, צועד עם אביו לאורך רחוב אלנבי. הוא אמור להצטרף בתום תקופת הדרכה בתנועה, לגרעין השומרי לשם הקמת ישוב עברי חדש בגליל המערבי.  הימים ימי מלחמה.  הם נעצרים בפתחו של קיוסק שעל כתליו תלויים עיתונים למכירה המכריזים על מאורעות האתמול. מסקרנות הם מעיינים בעיתונים היומיים. רשימת הנופלים בקרב השיירה ליחיעם מתנוססת בהבלטה בעמודים הראשיים. ביניהם לתדהמתם וכאבם שמו של הבן והאח משה פלוצקר  נמצא ברשימת הנופלים בקרב בדרך ליחיעם. באותה עת של ימי סער ומאבק, קרבות עקובים מדם ונופלים רבים, מוסד קצין העיר לא היה לו כנראה הזמן או היכולת להגיע אל המשפחות ולבשר להם על נפילת יקיריהם. הידיעה על נפול בן משפחה נודע לעתים באופן מקרי, כעדותו של חיליק עצמו.
המשימה שעמדה בפניהם הייתה כבדה וכואבת, כיצד לבשר לאם את הבשורה הנוראה על נפילת הבן בקרב.


                               **********************

הגלעד שהוקם לזכר הנופלים אחרי שיפוצו ע"י חיליק
בשנות השישים החליטה המועצה האזורית "געתון" ( כיום, מטה אשר) בגליל המערבי להפוך את המקום בו הטמינו הערבים את המארב ל"שיירת יחיעם" (כ- 300 מטר מדרום לצומת כברי), לאתר הנצחה וזיכרון. עד אז עמדה במקום אנדרטה גבוהה הבנויה משלושה עמודים היוצרים צורת כוכב. האנדרטה נבנתה מאבנים מסותתות ועליה שמות הנופלים. האנדרטה קיימת עד היום והיא משולבת כחלק בלתי נפרד מהאתר. 
המשימה האומנותית של הקמת האתר הוטלה על הפסל, חבר קיבוץ כברי, יחיאל שמי.
 חיליק ערד אדריכל במקצועו וצייר בשעות הפנאי, מספר  שבגלל הקשר האישי שלו לשיירה הוא רצה מאוד לתכנן  את אתר ההנצחה.  שניהם הגיעו בצוותא למקום המיועד כדי להתרשם ממנו. שם בשטח מתוך חברות ואצילות נפש הודיע יחיאל שמי לחיליק ערד שאת אתר ההנצחה לזכר נופלי שיירת יחיעם הוא יבצע ! 

ביום שמש חורפי הגענו לאתר ההנצחה של שיירת יחיעם. חיליק שומר על דמותו הנערית, השומרית, גם בגיל שמעל 85. הוא מקפץ בין מסלולי ההליכה באתר בחיוניות המעוררת קנאה. הוא מראה ומסביר בהינף יד היכן עברה השיירה בדרכה, היכן היא נתקלה במארב. אני מביט אל עבר בית הקברות המוסלמי ממנו נפתחה האש על השיירה.   בשטח פזורים שלדי הברזל השותקים, של מכוניות השיירה. עדות אילמת למה שהתרחש ביום הקרב.
חיליק מסביר בצער שחלקים מכלי הנשק שהיו מולחמים על המשוריינים כעדות נוספת לקרב, נשדדו ע"י מבקרים למיניהם. פשוט נעקרו ופורקו....

שלדי המשוריינים - עדות לשיירת יחיעם
חיליק נעזר בבנייתו של האתר באדריכלי נוף שהשכילו לשמר את הצמחייה הטבעית הגדלה פרא באזור ונותנת למקום תחושה של ממשות ואוטנטיות. חיליק מצר על כך שצמחיית הפרא גדלה יתר על המידה, ללא  פיקוח וגיזום מבוקר ומסתירה חלק מהמבט שדרכו ראוי לראות ולהתרשם...
במרכז האתר קיר מבטון מחוספס, גבעה שהיא גם מחסום דרכים, שבמרכזה שקע ממנו ניתן להשקיף על בית הקברות המוסלמי ממנו נפתחה הרעה. בתוך השקע כלי נשק חלודים. "רציתי שהבאים לאתר יעלו במעלה הקיר כאילו היו עולים במעלה ההר. שירגישו בכפות רגליהם את המאמץ, ובכך יזכרו טוב יותר את האתר". חיליק מאמין בקשר הפיזי עם אתר ההנצחה.  לא מספיק לשמוע או לקרא את סיפור הקרב. חייבים גם לחוש אותו.
אני לא מרפה מחיליק ושואל אותו על "הקונצפט" של קיר הבטון. מה עומד מאחורי הרעיון ?
"אני לא בטוח שיש לי תשובה טובה בשבילך !" חיליק לא מספק לי תובנות ברורות.
חיליק מדגיש שחשוב היה לו ההשתלבות במרחב. שהקיר יהיה חלק ממערך רחב יותר הכולל את כול שדה הקרב ואת האנדרטה שהייתה כבר בשטח.
מתוך היכרות שלי עם חיליק אני משוכנע שהרעיון לכך הגיע לו מהתנועה החינוכית. שם חינכו לאהבת מולדת דרך שרירי הרגליים ותרמיל  כבד על הגב. שם חינכו לעלות במעלה ההר ולא להיכנע...  נזכרתי מאתרי ההנצחה הנוספים שחיליק תכנן. ברבים מהם עולים מעלה אל פסגתם. העלייה במעלה האתר היא חלק ממהות יצירתו.  כך גם באתר הזיכרון לשירת יחיעם. יש לעלות כדי לזכור !
קיר הבטון עליו חקוקים סיפור הקרב ומפת הקרב
בתמונה - מתכנן האתר חיליק ערד
חיליק תכנן ובנה אתר שלם. המכיל את קטע הכביש המקורי בו נסעה השיירה מנהריה ליחיעם, בדיוק במקום בו היא הותקפה.  את בית הקברות המוסלמי, את עצי האלון ושיחי אלת המסטיק. את הדרכים הצדדיות ואת שלדי המשוריינים. לצידם חניונים ומקומות בילוי. הכול כלול במתחם. זיכרון היסטורי עם בילוי משפחתי והנאה מהטבע.  המתחם שתוכנן הוא בקנה מידה של 1:1 בדיוק בגודל של  שדה הקרב האמיתי. היינו לבד באתר, חיליק מתכנן האתר ואנוכי כותב שורות אלו. פסענו בבוקרו של יום ראשון. האשפה מאתמול עדיין לא נוקתה, אך היה בה עדות שהאתר מבוקר ע"י עם ישראל....
דמיינתי לעצמי  שאני נמצא במציאות של תש"ח... מתהלך בתוואי הדרך למרגלות המשוריין הפגוע. עליתי אל בית העלמין המוסלמי. השקפתי ממנו אל עבר הדרך. בין מצבות הנפטרים, מקום קדוש לכל הדעות הסתתרו הפורעים.
עוד רגע והשיירה תופיע בעיקול הדרך.... שקט של בוקר לפני בא הסערה.
חיליק הצליח לטעת בי את תחושת הזמן וההתרחשות של אז...
"לא הפסדתי אף אזכרה במשך השנים, זולת תקופה קצרה של עבודה אדריכלית באנגליה. השנה הוזמנתי להדליק באתר את המשואה ביום השנה. הדור הולך ופוחת. כל שנה פחות ופחות מגיעים" אומר לי חיליק בעצב.
כאשר פניתי אל הרכב שלי, להמשיך דרומה  במסעי עם חיליק לאורך אתרי ההנצחה שבנה ברחבי הארץ , השקפתי מערבה אל הים הכחול, השקט והרוגע. אווירה פסטוראלית, אוויר צח ונקי, פינה קטנה וקסומה. ניגוד  גמור למה שהתרחש במקום הזה ב - 27 למרץ 1948.
חזרתי לארכיון התנועה בגבעת-חביבה ומצאתי בין מסמכיו האישיים של חיליק שניתנו לארכיון למשמרת את דבריו שנשא בטקס חנוכת האתר ב6.3.1969.
בסיום דבריו פונה חיליק בקריאה נרגשת לבאי הטקס:
"לא על שנאת עמים נבנה- כי על אהבה בלבד. הייתי מאושר לו תרם המקום הזה ולו כזית להבנה בי עמים ולקירובו של השלום הנכסף. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

אתרי ההנצחה של חיליק ערד.
12 אתרי זיכרון והנצחה תכנן חיליק ברחבי הארץ.   הוא נמנע מלהשתמש ביצירות הזיכרון שלו במונח "אנדרטה". חיליק איננו בונה אנדרטאות. הוא יוצר אתרי זיכרון והנצחה. אנדרטה היא מונומנט היוצר ריחוק בינה לבין המתבונן בה (אנדרטאות מטבעם נהפכות למיתוס שסוגדים להן). לאנדרטה מהות מונומנטאלית הגדולה מהחיים...
אנדרטה מתארת לרוב "גיבור על", עטוף בפולחן אישיות ועלילות גבורה. אנדרטאות מקימים לרוב פסלים מקצועיים (2). לרובן של האנדרטאות המונומנטאליות  ביטוי ריאליסטי, פיגורטיבי ודרמטי.  
חיליק הוא בראש וראשונה אדריכל שמתכנן בתים וישובים. הקשר בין בית לסביבה טבוע במהות עבודתו האדריכלית. כך אתרי ההנצחה שתכנן. כולם משולבים בסביבה ומהווים יצירה סביבתית רחבה, מתחם של זיכרון. במקום ליצור דיסטאנס הוא מנסה לבטל את החיץ בין הצופה לאובייקט. ביטול החיץ קשור לתפיסה האדריכלית - פונקציונאלית של המתכנן. גם אם אתרי ההנצחה הם גדולי ממדים הפונקציה שהיא חלק מהאתר מעמעמת את המונומנטאליות ויוצרת קירבה.
אל אתרי ההנצחה של חיליק לא משקיפים ממרחק, אלא מצווים להתהלך בתוכם. להיכנס אליהם ולעלות בגרם המדרגות אל פסגתם. הם אתרים שאפשר לראותם ולהתרשם מחיוניותם ועוצמתם אך גם לגעת בהם, לחוש אותם  ולנצל את מלא האפשרות שהמתחם מציע.  למרות גודלם של אתרי ההנצחה שלו משתדל חיליק לשמור על אינטימיות, על תחושת בית.
חיליק נע בין הפונקציה האדריכלית המחייבת לבין אתרי הזיכרון בהם לקח דרור ממחויבות אדריכליות כלפי בעל הבית.  העוקב אחר תהליך בניית אתרי הזיכרון של ערד מבין שהוא עבר תהליך של למידה והתעמקות בכל אתר ואתר. נבר בארכיונים, דלה סיפורים, ראיין אנשים. דוגמא מצוינת לכך אני מוצא באתר ההנצחה בדנגור (נירים).
כותב חיליק ערד:
"בבואי ללמוד את החומר בו עמדתי לעסוק, נתקלתי במכתב אותו כתב איש צעיר מאותה חבורה לנערתו בעורף: " בחבית המים המגיעה אלינו מדי פעם לצרכינו הימיומיים, אנו משקים שתיל רך, בגעגועים ובתקווה לימים טובים"  הדברים נגעו לליבי ורגשו אותי מאוד. לכן הקדשתי מקום מיוחד באתר לעץ שיגדל, יפרוש ענפיו וצלו, וביום מן הימים מטיילים יבואו ויוכלו להבין משמעותו. ואכן, עברו ימים, בואו וראו עץ צאלה ענף ויפה".

 אני מוצא חוט מקשר בין האתרים. אל רובם נכנסים, ישנו מתחם סגור העוטף את הנכנס לתוכו ושומר עליו. מתוכו הוא עולה לרוב בגרם המדרגות החוצה אל האוויר החופשי, אל מצפור ממנו ניתן להשקיף על הסביבה הקרובה והרחוקה. רוצה לומר, קשר בים ארץ לשמים. בין הבסיס לשכינה.  למעשה בנה חיליק מקדש מעט של זיכרון.  אובייקט שעולים אליו, שמתאמצים להגיע אל פסגתו. כאשר הגעתי אל אתר ההנצחה של חללי משמר הגבול בצומת ברקאי ועליתי אל ראשו כדי לצפות במרחבי האזור הבנתי טוב יותר את כוונתו של חיליק. ממבט עלי אפשר לראות טוב יותר על מה הגנו הנופלים ובעבור מה הם מסרו את נפשם.


הערות:
1- חיליק ערד: נולד בעיר "קוטנו" שבפולין. הגיע לארץ בגיל 7 בשנת 1935. למד בבית הספר היסודי "תחכמוני" ובתיכון בבית הספר המקצועי "מקס פיין" שם למד שרטוט טכני.  מגיל צעיר חניך ומדריך בתנועת השומר הצעיר. בשנת 1948 נמנה עם מייסדי קיבוץ "סער".  בשנת 1952 עולה קיבוצו על הקרקע לנקודת הקבע. באותה שנה הוא חוזר לפעילות תנועתית בקן הימי בת"א. עובד לפרנסתו כשרטט במחלקה הטכנית של הקבה"א.  בשנת 1958  נשלח ללימודי אדריכלות בטכניון. משנת 1962 אדריכל פעיל במחלקה הטכנית של הקבה"א. משלב אדריכלות עם יצירה אומנותית. תכנן ויצר כ – 12 אתרי זיכרון והנצחה ברחבי הארץ.

2- האנדרטה מברונזה לזכר גנראל ברטולומיאו קוליאוני (שמעולם לא נלחם) משל פסל הרנסאנס אנריאה דל ורוקיו המוצבת לתפארת בכיכר הקדושים בונציה היא דוגמא מצוינת לאנדרטה שכזו. בארץ נזכיר את הפסלים: אברהם מלניקוב (האריה השואג בתל חי) , בתיה לישנסקי (יער חולדה, לזכר אפרים צ'יזיק), דוד פילוס (אלכסנדר זייד רכוב על סוס בגבעות שייך אבריק) ונתן רפופורט (האנדרטאות ביד מרדכי ונגבה ) כמייצגים נאמנה את אסכולת ה"אנדרטאות".  


                                                         כתב וצילם יובל דניאלי - ‏21/03/2012