השנים המופלאות של "הפועל המעפיל".

(הפועל המעפיל כמשל).

סגן ראש הממשלה יגאל אלון מעניק את גביע המדינה
לקפטין המעפיל דוד בר נצר. מימין גיורא הלפרין.

השנה חוגג ענף הכדורעף בארץ, שמונים שנה להיווסדו, כך קבעו אלה הבקיאים בנושא.

רציתי לנצל הזדמנות זו כדי לספר ברבים "כעד המלך", מה יכול ענף ספורטיבי אחד לעשות לקיבוץ שלם. דברי אינם בגדר מחקר היסטורי, הם פרשנות אישית שלי בלבד מתקופה נפלאה שראשיתה לפני חמישים שנה ויותר.  הייתה לי הזכות להיות חלק מקבוצת "הפועל המעפיל", שאת ראשית צעדיה במסגרת מסודרת עשתה בליגה הארצית בשנת 1956 (1). התחלתי לשחק בליגה א' בשנת 1960, לאורך שנות הזוהר והאליפויות הרבות עד שנת 1974 עת פרשתי מהקבוצה. מדוע אני נזכר דווקא היום בשנת 2011 באותה קבוצה ? לזיכרונות היפים והמרתקים יש טעם מתוק. אבל הם רק בגדר זיכרונות, בגדר נוסטאלגיה. להבנתי גם כיום בעידן השינויים הדרמתיים בקיבוצי שלי ובתנועה הקיבוצית ככלל אפשר ללמוד מהתופעה המדהימה שהתרחשה בקיבוץ המעפיל לפני חמישים שנה לאורך תקופה ארוכה של כמה עשורים. ללמוד כיצד עניין מרכזי משותף לכלל הקיבוץ יש ביכולתו ללכד ולרכז סביבו כל כך הרבה אהדה רב-דורית, עניין, אכפתיות, גאוות מקום, ומשמעות נוספת לכל יום חדש. משמעות שהיא הדבק לתלכיד חברתי ולסולידריות קיבוצית. מאז אותם שנים מופלאות של הצלחה ספורטיבית מתמשכת מנקרת במוחי השאלה, האם ביכולתו של הקיבוץ לשחזר הצלחה שכזו, גם אם הנושא הוא לא ספורטיבי במהותו, או שמע הייתה זו שעת חסד חד פעמית ? 

משחק אהוד, המשלב חוויה ספורטיבית אישית וקולקטיבית עם במסר חברתי.

נבחרת המעפיל בכדור עף.
עומדים מימין לשמאל: המאמן צבי סינטו, מנהל: חיים קרפובסקי, רמי אפשטיין, עמית הללי, גיורא הלפרין, יובל דניאלי, דוד בר נצר, נסים הררי.
כורעים מימין לשמאל : עודד מגן, דני הנפלינג, אבישי קרפובסקי, עמוס מינצר, בני אתר. 1965

משנות השלושים מהווה הכדורעף ענף ספורט מעודף בקיבוצים ובמיוחד בקיבוץ הארצי (במחנות והכשרות השוה"צ בפולין וגליציה, שיחקו כדורעף...). ההגמוניה הקיבוצית בענף הכדורעף שלטה עד שנות השמונים. הכנסת הכדורעף אל הקיבוצים לא התרחשה במקרה. המשחק מגלם במהותו ערכים התואמים את דרך החיים הקיבוצית – שיתופית כפי שהמייסדים האמינו בה. משחק קואופרטיבי המשתף את כל שחקניו. רשת המפרידה בין הקבוצות , כך שכמעט ולא קיים מגע פיזי בין השחקנים היריבים. משחק הנעדר אלימות , ומאפשר בתכונותיו לכל אחד להשתתף בו גם אם הוא לא ספורטאי מלידה. הכדורעף הוא משחק ספורטיבי בו ה"אנחנו" גובר על ה"אני".

בראשיתו נתפס הכדורעף כ"משחק עממי" במיטבו שהתאים גם אחרי יום עבודה קשה (ספורט לאלפים ולא לאלופים). אנחנו למדים מתצלומים ישנים שגברים ונשים שיחקו בצוותא. האמצעים להקמת מגרש היו בהישג יד של כול קיבוץ. שטח חול לא גדול שני עמודים ורשת בתוספת סיד לבן לסימון. בהמשך הזמן נבנו מגרשי בלטות. הכדורעף בארץ בראשיתו היה משחק משפחתי שהיה שייך ל"מדורת השבט" השומרית. כולם הכירו את כולם. חברויות והיכרויות אישיות היו בין שחקני הקבוצות.  הקודים היו דומים. השפה הקיבוצית הייתה אותה שפה על המגרשים. החוויות היו דומות. המוסד החינוכי היה לרבים כור ההיתוך הספורטיבי.

צופים נאמנים במשחק גשום וסוער על המגרש הפתוח. 1967

טבלת הליגה הלאומית כפי שהתפרסמה במדור הספורט של "על המשמר" בעריכתו של ישראל פז מראה שבראשית שנות השישים מתוך עשרת הקבוצות המדורגות ראשונות שמונה היו שייכות לקבה"א, שתיים לתנועות קיבוציות אחרות.

הכדורעף היה לענף סקטוריאלי מובהק. אני מוצא בארכיון קיבוצי חילופי מכתבים בין מזכירות הקיבוץ למיכה שמבן רכז ענף הכדורעף במרכז הפועל בשנות השישים שמתאימים יותר להסדרים משפחתיים, ולא להתכתבות רשמית ממוסדת. הנושאים: הסדרי משחקים שלא יפריעו ללימודים, השתתפות תלמידים בנבחרות לאומיות, החזר ימי עבודה על אמונים, תקציבים למשחקים בחו"ל, התחשבות באירועים קיבוציים מיוחדים וכו'. לדוגמא: מזכיר הקיבוץ פונה למרכז הפועל לתאם את המפעלים הספורטיביים עם לוח האירועים במוסד החינוכי, כך שלא תפגע הפעילות החברתית – תרבותית במוסד. 

הכדורעף היה בהמעפיל למשחק אהוד, המשלב חוויה ספורטיבית אישית וקולקטיבית עם מסר חברתי.

"משוגע לדבר" וארגון מקצועי.

על מגרש הכורכר - 1961

תנאי הכרחי להצלחה, קל וחומר ספורטיבית, הוא בקיומה של דמות כריזמטית שמוכנה להיות "משוגעת לדבר", ולהקדיש את כל כולה למפעל הספורטיבי. דמות זו נמצאה בקיבוץ המעפיל מראשית שנות החמישים. צבי סינטו שמה.

צבי סינטו מההשלמה הבולגרית של קיבוצנו, נולד בוורנה, בשנת 1933 על שפת הים השחור. מגיל צעיר נמשך לים. שעות בילה בשחייה ומשחק. שם חלה בדלקת פרקים קשה שפגעה בלבו והוא רק בן שבע. "שמרנו עליו, אסרנו עליו את הרחיצה בים. כדי לוודא זאת, הייתי מלקקת את עור פניו. הם היו תמיד מלוחים" (עדותה של האם בחוברת זיכרון לזכרו ביום השנה לפטירתו, מרץ 1970) . חבר מנוער מתאר את צבי: "בשניים אזכורך מאז: בדמותך התמירה ובעיניים הבהירות המביטות תמיד- משהו מעלה. גאוותו הייתה על קולקטיב הנעורים ששמו נבחרת המעפיל. בקולקטיב זה השקיע את כל מרצו בחנכו את הנערים לעזרה הדדית, משחק צוות, סובלנות והקרבה, העדפת טובת הקבוצה על הנאת הפרט, חישול האופי, הבחנה בין עיקר לטפל.  הוא שהיה ברבות הימים בר סמכא מקצועי ממדרגה ראשונה, ראה את תפקידו דווקא בתחום החינוכי ולא אחת העיר  הערות, או החליט החלטות, שאמנם עלו לקבוצה בנקודות או מערכות, אך העלו את ערכה המוסרי חברתי. הייתה בו שלמות בכל אשר פנה. יושרו ותום כוונותיו היו המסד, עליו בנה ורקם את יחסו עם כל השכבות בקיבוץ. מבוגרים הקשיבו לו , צעירים – דבקה בהם התלהבותו, ילדים העריצוהו" (שלמה שאלתיאל,דברים ביום השבעה-מרץ 1969).

כדי לתאר את דמותו של צבי שהיה זה שהדביק קיבוץ שלם ב"מגפת הכדורעף" בחרתי את שני הקטעים שהבאתי למעלה מתוך חוברת לזכרו שיצאה בשנה לפטירתו הפתאומית במרץ 1969 והוא רק בן 37. ואכן, כפי שאמו של צבי מתארת הוא מעולם לא נכנע לקשיים ולאיסורים הבריאותיים, לא התייאש  מהמכשולים. רוחו הייתה אופטימית ואהבתו לכדורעף ולחניכיו הייתה "עזה כמוות". ללא עיניים המביטות תמיד משהו מעלה, ללא חזון ספורטיבי וחברתי אי אפשר היה להקים אימפריית כדורעף שסוחפת אחריה קיבוץ שלם.

על מפעל הכדורעף שצבי הקים נכתב בעיתון ספורט בשנות השישים:

נבחרת בנות המעפיל 1967.
עומדות מימין לשמאל לולה מלניק, אסתי אוסטרובר, שרה חמיאל, מרים אמיר,
אורנה עפרון וחיים קרפובסקי.
כורעות מימין לשמאל עתליה בר-נצר, לולה מלניק, לאה נוי, נאווה שפרן.

" מעטים הם היישובים שזכו להישג ספורטיבי כה מרשים ונכבד, כמו שזכה לו קיבוץ המעפיל – שלוש קבוצות בגמר גביע המדינה בכדורעף. לא מכבר זכו בנות המעפיל בגביע, אתמול ביד אליהו הסתערו שתי קבוצות נוספות מהמעפיל- קבוצת הנערים ואלופי הארץ הנצחיים- על גביעי הכדורעף.

שלוש קבוצות מקיבוץ אחד. זהו החג הגדול של המעפיל, קיבוץ העורך לו ועידת פסגה פרטית,  על טהרת הכדורעף. זהו השיא. אך ברגע זה זוכרים את המקור , את השורש, את האיש המושך בחוטים מאחורי הקלעים, בשקט וללא "שוויץ" -  צבי סינטו.

זהו המלך של ממלכת הכדורעף של המעפיל. המלך בעל השאיפות. להגביר את מספר נתיניו. והם באים אליו. מקטן ועד גדול. כולם בהמעפיל משתתפים בחוויית הכדורעף של צבי סינטו. המאמן המצליח ביותר במדינה" .

לאה נוי בהנחתה מחפה, אסתי אוסטרובר

אני זוכר את הרגע בו הזמין אותי צבי לקחת חלק בקבוצה, נער במוסד החינוכי ב"מעיין" המוסד החינוכי האזורי בעין החורש. לוויתי מילדות את אימוניו של צבי במגרשים המאולתרים באזור חברת הנוער. כבר אז היה על ראשו סרט בד צובר זעה, שעשה עלי רושם עז של מקצוען. אני זוכר נסיעה ראשונה שלי בליגה א' למשחק בקיבוץ זיקים, בטרמפים... היו זמנים שלא היה תמיד בנמצא רכב לנסיעות הקבוצה. כאשר התחלתי להתאמן היה זה במגרש הלבן העשוי מכורכר קשה. מגרש שנבנה בין שני בתי ילדים, להחדיר מילדות את האהבה למשחק. צבי התחדש כל הזמן ברזי הכדורעף. חוברות הכדורעף מבולגריה היו מקור לא אכזב לידע על הנעשה בענף בעולם הגדול. ידע זה הוא חלק עמנו. כדי להימנע מפציעות על מגרש הכורכר המחוספס והכואב, תפרו לנו במתפרת הקיבוץ על פי הוראותיו של צבי (הישר מצו האופנה הבולגרי הספורטיבי והעדכני ביותר), מכנסיים קצרים עם כריות בצדדים, כדי שבשעת הנפלה לא נפצע. עוד זכור לי שצבי העמיד אותנו במשך שעות מול הקירות הלבנים של בית הילדים כדי שנתמסר עם הקירות. הם היו פרטנר מצוין שלא דיבר... גם רעיון זה בא מבית היוצר הבולגרי. השוקולד היה מצרך יקר ערך בראשית שנות השישים. צבי היה מגיע לאמנונים עם חפיסות "שוקולד פרה" של עלית, כדי לעודד אותנו ליתר מאמץ ותחרותיות וכדי להוסיף עוד אנרגיה הכרחית תמורת המאמץ שהושקע על המגרש. אני מתאר לעצמי שהרבה לשונות לחשו בחצר הקיבוצית על הפריבילגיה הגסטרונומית הזו שחולקה לנו באמונים, להנאתנו ולקנאת האחרים.

תנאי הכרחי להצלחה הוא מאמן שהוא אישיות. מחנך ובעל מקצוע, שנותן דוגמא אישית בחייו הקיבוציים, נרתם לפעילות ולעשייה בתחומי חיים נוספים, רואה במעשיו שליחות קיבוצית מתוך אהבה אישית לדבר. השילוב של מימוש אישי שנותן כל כך הרבה לכלל, הוא שילוב מנצח. צבי מקסם שילוב זה עד תום.

תנאי נוסף כדי להתמיד בפסגה הוא ניהול מקצועי נכון.  מנהל מקצוען שכזה נמצא בדמותו של חיים קרפובסקי. חיים ניחן בכישרון ניהולי, וביכולת לקשור קשרים חובקי עולם. דבר שסייע לו להגיע גם לניהול נבחרת ישראל ולריכוז ועדת הכדורעף בארץ. חיים היה לאחד האישים המשפיעים ביותר בענף. שילוב של מאמן כריזמטי ומנהל מקצועי הוא מגורמי ההצלחה. חיים בדומה לצבי קשר את דרך חייו מאז לקח את הפיקוד האדמיניסטרטיבי, עם הקבוצה ועם ענף הכדורעף בארץ. כאשר צבי נפטר במרץ 1969, היה חיים לאבא של הקבוצה, בנוסף להיותו אבא לשלושה שחקנים (אבישי, חנן ולביא).

 תלכיד שחקנים, מימוש אישי ותחליף לאידיאולוגיה קורסת.

פעמים רבות נשאלתי, שנים אחרי שפרשתי מהקבוצה, כיצד הצלחנו לגבש לאורך זמן קדר איכותי כזה של שחקנים ?

אני משוכנע שלגליצאיים וליקים של המעפיל לא היו גנים ספורטיביים מיוחדים.  היפוכו של דבר, אחדים מהורינו היו נמוכי קומה וההצטיינות שלהם בספורט הייתה בעיקרה בשטח העידוד והתמיכה המוראלית. אנחנו בני הקיבוץ, דור ראשון של צברים רכשנו את המיומנויות הספורטיביות שלנו בין השוחות של מלחמת השחרור. הגנים לא עבדו לטובתנו. מה שקבע את איכות השחקנים היה בעיקרו, כושר ההתמדה, הראיה המקצועית , מחויבות אישית של כול שחקן לקבוצה, ההתעקשות על פרטים קטנים, סבלנות ודרך ארץ למאמן, הם שהובילו אותנו להישגים. בנוסף: תלכיד חברתי. היותנו בני גיל אחד. כולנו בני המעפיל ללא שחקני חיזוק זרים, בשלב הראשון. הייתה הרגשה ותחושה שאנחנו גם משחקים להנאתנו אבל גם מייצגים את הבית. צבי הצליח לטעת בנו את אהבת המשחק, הקיבוץ נתן לקבוצה רוח גבית חזקה. צונאמי של אהדה. בכל פינה, מתחת לכול עץ רענן, על כל פיסת דשא, שיחקו ילדים ונערים כדורעף. היו לנו שחקן או שניים משכמם ומעלה, בראשם דוד בר-נצר שכותרות העיתונים הכריזו עליו כ"דוד מלך ישראל". (2) רובנו היינו ממוצעים. מה שנתן לנו את היתרון האיכותי היה התאום והתלכיד הספורטיבי - חברתי. לא מספיק להיות חברים במשחק, לפרגן ולשתף פעולה. החברות נמשכה גם בחיי היום יום. התפתח הווי מיוחד לקבוצה. רבים מהשחקנים מצאו עצמם עובדים בצוותא במטע הבננות והאבוקדו.

ההשתייכות לקבוצה הצטיירה לעתים כהשתייכות למועדון סגור ומיוחד. ואכן, היו גם תמריצים. חלקם חברתיים וחלקם ספורטיביים.  באותה עת של שנות השישים התחיל הויכוח הגדול בקיבוצים על "מימוש אישי". לצעירים הייתה לעתים תחושה שהאופק סגור. שהאופציות להתקדמות חסומות. דין הקיבוץ, ודין התנועה היו עדיין קודים קיבוציים מקובלים. לפתע נפתח צוהר. ההשתייכות לקבוצה פתחה עוד אפיק. אפשר דרכה לשחרר קצת לחץ, אפילו רחמן לצלן לנסוע לחו"ל לכמה ימים בשנה, באשור הקיבוץ ובתמיכתו...

בתקופה של מחסור ונזירות כלכלית, בתקופה בה חיי הקיבוץ היו לעתים אפורים כשק, לקבוצת הכדורעף היה תפקיד של שבירת שיגרת חיי היום יום. לתת לחברים סיבה טובה לקום בבוקר עם שיר חדש בלב, בייחוד לאחר ניצחון. משחקי הכדורעף היו ההצגה הטובה ביותר בקיבוץ ובארוחת הבוקר של יום ראשון נהיו לשיחת היום בתמיכת מדור הספורט של "על המשמר". באותה עת ממש התחילה להתמוסס האידיאולוגיה הסוציאליסטית – סובייטית. עולם המהפכה כבר לא זהר כבעבר. קבוצת הכדורעף החליפה במידה רבה את הדגל האדום שסביבו התלכד הקיבוץ. חברה המתיימרת להיות אידיאולוגית חייבת בסמלים להזדהות. מקץ חמישים שנה כאדם הקרוב לנרטיב ההיסטורי בגין עיסוקי בארכיון התנועתי בגבעת-חביבה, יש לי השערה שהכדורעף היה תחליף מכובד ופטריוטי לאידיאולוגיה המרקסיסטית הקורסת. במקום להזדהות עם שמש העמים הזדהו חברי המעפיל עם קבוצת הכדורעף המקומית. האגרוף הקמוץ הונף יותר ויותר מקהל היציעים במשחקי הכדורעף מאשר ברחובות תל אביב במצעדי האחד במאי!  בעידן המחאות החברתיות קבוצת הכדורעף הקיבוצית הייתה אף היא אוהל מחאה אידיאולוגי.

איבוד ההגמוניה הקיבוצית וסיבותיה.

איבוד ההגמוניה הקיבוצית בכדורעף הישראלי חופף למשבר הכלכלי-חברתי הקיבוצי והשינויים שחלו בעקבותיו. המעבר מכדורעף התנדבותי בקיבוץ אל המקצוענות העירונית ששכר בצידה, לא הותיר שום סיכוי למועדון הקיבוצי המקומי. הכסף גרם למעבר של שחקנים "מהכפר אל העיר". כדי לשרוד הוקמו קבוצות אזוריות, נרכשו שחקנים זרים, לאט, לאט נעלמה הקבוצה תוצרת בית שסביבה התלכד הקיבוץ. מקבוצה של קיבוץ אחד היא נהפכה לנחלת המועצות האזוריות.  נעלם הגורם הפטריוטי היישובי. קשה היה ללכד את כלל הציבור סביב גורם כל כך רחב ולא מזוהה. הגורם המשמעותי ביותר שאותי הרחיק מהקבוצה כאוהד, היה הגורם הזר. הכנסת שחקנים שכירים שנרכשו בכסף, לעתים מחו"ל. מ"הפועל המעפיל" נשאר רק השם, כמעט ללא שחקנים תוצרת הקיבוץ.

קשה להזדהות עם גוף אמורפי, לא מזוהה. גוף שלובש ופושט צורה כל פעם מחדש. קבוצה שלשחקניה אין מחויבות ארוכת טווח והישארותם בה הוא לרוב עניין של כדאיות כלכלית. האגודה איננה יותר נחלת הקיבוץ ולחבריו אין יותר יכולת הדברות והשפעה עם ועל הקבוצה. תחושת השייכות וההזדהות נעלמה!

האם יש סיכוי ?

בחזרה לשאלת הפתיחה: האם יש סיכוי לשחזר את ההצלחה ההיסטורית של הפועל המעפיל ?

לדעתי הסיכוי גלום ביצירת תנאים הולמים שיפעלו על בסיס התנאים שהיו בעבר (כמובן, עם שינויים הכרחיים המתבקשים מהתקופה), שבגינם באה ההצלחה. דברי מכוונים לכל פרויקט תרבותי, ספורטיבי או חברתי באשר הוא.  פרויקט שביכולתו לרתום אחריו קיבוץ שלם לאורך זמן. דרוש מנהיג עם חזון, שביכולתו להקרין לרבים תחושת שייכות והזדהות.

 דרושה מטרה שמקסימום הציבור מזדהה עמה, מטרה הקשורה לבית ובאה ממנו. פרויקט שהוקם למען הקהילה ומשרת אותה שלא על מנת לקבל פרס. פרויקט שהעוסקים בו  "טעם העשייה הוא גמול עמלם". פרויקט בו המילה "אנחנו" לא מצטיירת כמילת גנאי. פרויקט בו ה"אני" הוא חלק מהצוותא.  אם נשכיל לעמוד על תנאי יסוד אלה יש סיכוי למימוש עתידי של מפעל בנוסח הימים המופלאים של "הפועל המעפיל", גם אם הקיבוץ שינה את פניו.

בשעתו כתבתי רשימה שהתפרסמה ב"זמן הירוק"  עודות קבוצת הכדורעף של הפועל המעפיל במסגרת חגיגות שמונים שנה לכדורעף בארץ וחמישים שנה ליסודה של קבוצת הפועל המעפיל.

לימים התברר שרשימתי  לוקה בחסר שיש בו גם מהעוול שנעשה לבני חברת קבוצת הנוער

"החותרים", נערים שהגיעו להמעפיל  בראשית שנות החמישים ומהם נוצקה קבוצת הכדורעף הראשונה של הקיבוץ בהדרכתו של המאמן , שחקן  צבי סינטו ז"ל. אחד מחבורת השחקנים היה שמעון דקל שבעדותו במכתב אלי כתב :

" שיחקתי כדורעף בהמעפיל מהשנים 1952 עד 1956 עת עזבתי את הקיבוץ. יחד עמי שיחקו: יוסף צור, שמואל דורי, אלי דורי, אהרון טוויג, משה (מוסה) ועוד ביחד עם המאמן שחקן צבי סינטו ז"ל. זכורני שביום שישי  נסענו במשאית חציר פתוחה לבית קמה על מנת לשחק למחרת מולם.  אנחנו "החותרים" בנינו את מגרש החול, הוספנו שכבת כורכר, השקענו את רוב זמננו על המגרש  שהיה צמוד לבתי המגורים שלנו בין עצי האיקליפטוס.  עד מעבר לשעת החושך טרם שהותקנה תאורה. במגרש זה נקענו ושברנו אצבעות , בקור, ברוח, בגשם ובשמש היוקדת ששרפה את כפות רגלינו היחפות תוך כדי תגובות למכות פתיחה  בקבלה עלית לרוב תוך כדי גלגולים על הקרקע הקשה.     

אני עדיין מעריך את הזכות שנקלעה בדרכי לרכוש את יסודות המשחק בהמעפיל ותרומתנו שם". 

לאחרונה נפגשתי בכנס מחזורים לרגל שבעים שנה לעליית המעפיל על הקרקע  בשמעון דקל וחבריו מקבוצת ה"החותרים".  החלפנו רשמים על ראשית הקבוצה שלימים נפלה גם לי הזכות להיות שחקן בה. חברי "החותרים" שהיום גילם כבר מעבר לשבעים וחמש  היו המסד שעליו קמה הקבוצה , זו שלימים הייתה אלופת הארץ וזכתה לתהילה ושבח בארץ ובחו"ל. לחברי החותרים עומדת לעד זכות ראשונים עם הבולגרים של צבי סינטו. 

                                                                          

                                                   יובל דניאלי – המעפיל

הערות:

(1) – ב17.3.1956, בשבת בבוקר נפתחה הליגה הארצית בכדורעף, שהייתה הליגה הבכירה , בה השתתפו 12 קבוצות שהתחלקו לשני בתים – צפון ודרום. בבית הצפוני: שריד, אפיקים, בית זרע, חיפה, מוסד מסריק ומרחביה. בדרום: עין שמר, בית קמה, המעפיל, עין החורש, ת"א ויפו. באליפות הראשונה זכתה הפועל בית זרע , לפני בית קמה ושריד. עדות ראשונה זו על הופעת הפועל המעפיל בליגה מסודרת, נרשמה במדור הספורט של על המשמר בעריכת ישראל פז. השחקן המצטיין בבית זרע היה חיים בורר, בכיר שחקני ישראל בשנות החמישים .

(2) קבוצת "הפועל המעפיל" בתקופתי הייתה ספקית נכבדת של שחקני נבחרת ישראל בכדורעף. מבלי לפגוע ברבים וטובים תמיד היו כמה שחקנים מבני הקיבוץ שהצטיינו יותר לאורך השנים וראוי לציינם: דוד בר נצר, עמירם שפרן, גיורא הלפרין, אבישי קרפובסקי, אליעזר כגן ועוד.