דילוג לתוכן הראשי

"והייה הנטע לאות ברית בינינו ובין הארץ הזאת"



 אני נושא עמי חיבה מיוחדת לט"ו בשבט, חג הנטיעות. חג שכולו הגשמה של עשייה ויצירה עם הטבע ובאמצעותו. כי מה אמיתי ונכון יותר, מאשר לטעת עץ על אדמת המולדת  גם אם לעתים היא גורמת לנו צרות, וייסורים.
את חיבתי זו לעץ תרגמתי ותרגלתי אין ספור פעמים ביצירותיי. העץ נוכח בהם כשחקן ראשי, ובמיוחד חביב עלי הברוש (1).  הדיאלוג שאני מקיים ביצירתי עם הברוש לא מרפה ממני, למעלה מארבעים שנים. כאשר נשאלתי בעבר מה הוא בשבילי הברוש המשלתי אותו לסולם יעקב המקראי, שראשיתו בקרקע באדמה, בשורשי המציאות  וקצותיו נוגעים בשמים, באידיאלים, ברעיונות ובחלומות. אנחנו משולים למלאכים העולים ויורדים בו ובכך מקיימים את הקשר ההכרחי בין חזון למציאות בין קרקע לשמים.

העץ  מגויס מראשית הציונות לפרויקט הלאומי של הקמת מדינה לעם היהודי.
כאשר בנימין זאב הרצל מבקר בשנת 1898 בא"י במסע המתוקשר כדי לפגוש את הקיסר הגרמני וילהלם השני, בדרכו מיפו לירושלים, הוא מוצא לנכון לטעת עץ ברוש, כדי להמחיש את הקשר לארץ באמצעות נטיעת עץ. לא מעט מילים נכתבו על מעמד הנטיעה בחצרו של האיכר שמואל ברוזה מהמושבה מוצא. תחילה חשבו שהעץ הוא ארז, לכן ניתן השם "ארזה" לבית ההבראה שהוקם במקום. בדיקות בוטניות מאוחרות של גדם העץ ששרד העלו שהעץ ששתל הרצל לא היה ארז אלא ברוש. הרצל לא היה הראשון שהתייחס לעץ כפעולה ציונית ממעלה ראשונה. בט"ו בשבט, שנת 1892 יצא הסופר והמחנך זאב יעבץ מנהל בית הספר בזיכרון יעקב  עם תלמידיו לנטוע עצים במושבה. הסתדרות המורים וקרן קימת לישראל מיסדו מנהג זה בשנת 1908 ונתנו לו מימד חינוכי.
הרעיון לטעת עצים ולייער את הארץ , ולגאול אותה משממונה, בא על רקע הנזקים שגרמו העזים השחורות שנגסו בשיטתיות לאורך שנים בכל דבר ירוק על פני האדמה הארץ ישראלית. גם כורתי העצים, חיילי הצבא  הטורקי תרמו לשיממונה של הארץ. הפחם היה מצרך יקר מציאות שהזין את הרכבת הטורקית - גרמנית  שפעלה בארץ מסוף המאה ה – 19. כל עץ רענן היה ראוי למלא את המשימה החשובה הזו...
בקק"ל הבינו שבמקום בו יש עץ יהיה גם ישוב. ישוב עם עצים לא נוטשים, כפי שנאמר "ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מאדמתם" (עמוס- ט). (2)


כאשר נולדתי (עוד לפני פרוץ המדינה), ניטע על שמי עץ בישראל ותעודה מעוטרת מטעם הקק"ל מעידה על כך. מנהג זה של קניית עצים והקדשתם לגאולת הארץ היה נפוץ ביותר ברחבי הגולה, עוד מראשית המאה העשרים (3). בין קני התנועות החלוציות באירופה ובתי הספר היהודיים הסתובב איש הקק"ל, הסופר והמחזאי נתן אגמון ביסטריצקי והאיץ ודרבן למלא את המכסה הכספית הדרושה (באמצעות הקופסא הכחולה של הקק"ל)  למען רכישת קרקע ועצים לטובת גאולת הארץ.
כמי שעבודתו היא תיעוד ונבירה בין אלפי תצלומים היסטוריים, מעיד אני שנטיעות ככלל וחג הנטיעות בפרט מצולמים לאורך ההיסטוריה הציונית של ארץ ישראל מכל זווית אפשרית וכמעט מכול מקום וזמן בארץ. בארץ הסתובבו צלמים מטעם הסוכנות היהודית והמוסדות המיישבים , כדוגמת זולטן קלוגר ותיעדו את המעשה הציוני. כך גם בקיבוצים , "צלמי הבית" לא חסכו מזמנם כדי להנציח רגעים היסטוריים מקומיים. הם היו חדורי אמונה ותודעה היסטורית , שהם מתעדים במצלמתם את בריאתה  של חברה חדשה. לנגד עיני תצלומי נטיעות משנות השלושים והארבעים בהרי אפרים הקרחים עדין (צילומיהם של יואל לוטן ואשר בנארי).  במרחבי הנגב בשנות הארבעים. מעל גלויות שנה טובה בהפקת "פלפוט", מחלקים לכל שתיל רך שזה מקרוב ניטע,  מים במשורה.
תמונה סמלית נוספת עולה בזיכרוני, משל דוד פרלמוטר (כפר מנחם) שצולמה בשנות הארבעים: "והיה הנטע לאות ברית  בינינו ובין הארץ הזאת" נכתב על פס בד המחובר לשני עצי ברוש. במרכזה של התמונה, עגלה רתומה לזוג פרדות כשעליה עומד העגלון, חבר הקיבוץ האוחז במושכות לאחר שפרק מהעגלה את שתילי החג .
תמונה אחת מצולמת אני מאוד אוהב, ילדה קטנה עם סרט לבן על ראשה וחיוך מקסים מחבקת בחוזקה שתיל רך לפני הנטיעה (צילומו של יוסף דרנגר משריד ). חיבוק אמיתי של אהבה אין קץ לשתיל הרך. צילום נוסף  ששבה את ליבי ועיני, ריקוד ילדי קבוצת "אורן" מקיבוץ הזורע משנת 1947, הרוקדים במעגל סביב שקדייה פורחת בלובן פרחיה (תצלומו של אשר בנארי) צילום אולטימטיבי לחג. בשנות השישים  מפיקה הקק"ל גלויה המתארת  מצפה יערות ב"ביריה" שבהרי הגליל.  יש כבר צורך לשמור על היערות מפני שריפות.
שדרות עצים המובילים אל ישובים חביבים היו במיוחד על מייצרי גלויות מצולמות לשם משלוח לגולה כתעמולה ציונית הבאה לשווק ולהתרים למען הפרויקט הציוני. הכניסה לישובים כמו מקווה ישראל, שדרת הברושים בקיבוץ משמר העמק משנות השלושים או לחלופין גלויה נוספת מאוחרת יותר (שנות השישים)  המתעדת את הכניסה לשער הראשי של הקיבוץ עם שדרת עצי הדקל הושינגטוניות (צילומו של י. שרגאי). בקואופרציה במרחביה ניטעה שדרה מרשימה של ברושים בשנת 1912, המובילה מהקואופרציה אל המושב מרחביה. "שדרת הנשיקות" קראו לה,  להזכירנו שלאורכה פרחו האהבות...
כמעט לכל אחד ישנה שדרת העצים הנוסטלגית שלו. גם לי יש כזו בקיבוצי שלי...
מסמך נוגע ללב הקשור לט"ו בשבט נמצא אף הוא בארכיון. המסמך מספר על דאגת חיילי הבריגאדה היהודית באירופה בשנת תש"ו, לילד היהודי בגולה ששרד את השואה:

"ילד יקר וחביב  !
לבטח שמור בזיכרונך יום ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות, כאשר שמחת בפירותיה של ארץ ישראל.  ביום זה יוצאים ילדי הארץ לשדה ולגן ונוטעים שתילים רכים למען יגדלו ויפרחו ויפארו את הארץ בחורשות , גנים ושדרות.
ילד יקר !
יודע אני את אשר עבר עליך וגם עתה נמצא אתה על אדמת נכר בנדודים, במחנות, אך אנו  החיילים העבריים נשבענו בלבנו לא לנוח ולא לשקוט עד אשר יגאל אחרון ילדינו בגלות ויבוא לארצנו, ארץ תקוות עמנו. רק אז נדע שמחה בלב, עת גם אתם תצטרפו לבניה – בוניה של המולדת. קבל נא ביום זה את השי הצנוע כאות חיבה ואהבה. 
מאת ידידך הנאמן והזוכר אותך תמיד באהבה, חייל בחטיבה היהודית הלוחמת חי"ל".

באמצעות שתילת עצים הרבו אמנים לתאר את זיקתם לארץ, את הגעגועים לארץ ישראל, את ייסורי העלייה והקליטה, את קשיי ההיאחזות בקרקע, את ההתעקשות והנחישות  לגאול את האדמה משממונה ואת המהפכנות הקיבוצית הסוציאליסטית. העץ היה בשבילם  עולם ומלואו.  הוא גילם את התקוות, את האכזבות והקשיים ואף את האהבות. העץ הוא ריכוזה של האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית אותה הם ביקשו לתאר באמצעותו.
שלושה אמנים, מדור החלוצים והחולמים באמצעות שלוש יצירות מובאים בפני הקוראים, להתייחסות כמייצגים נאמנה את הקשר בין העץ לבין המאוויים הלאומיים והאישיים:

זוסיה עפרון (2002-1911) כרזת 10 שנים לקן השומרי בוילנה – 1932.

בארכיון השומר הצעיר בגבעת-חביבה, ישנה כרזה ייחודית , פריט יחיד שקיים בעולם, יתר הכרזות  נעלמו כנראה בתקופת השואה בוילנה.  הכרזה שהיא הדפס אבן (ליטוגראפיה) משל זוסיה עפרון(1911-2002) חניך בקן השומרי בוילנה בקבוצת "כרית" שחבריה היו בגרעין המייסד של קיבוץ כפר מנחם, עלה לארץ בשנת 1935, הייה עשר שנים חבר כפר מנחם.  הכרזה גדולה בממדיה (100X70 ס"מ)  בשני צבעים , חום ושחור.  הכרזה כתובה בשלוש שפות (עברית, יידיש, פולנית)  הבאות להצביע על חשיבות האירוע ויעד קוראיה.  בכרזה שני פסי איורים. הפס העליון מתאר את פעולת התנועה השומרית - צופית בוילנה, עם הלבוש השומרי המסורתי בסגנון הסקאוט הידוע, היא באה לבטא את ההווי והמציאות השומרית בוילנה. הפס התחתון מתאר את חלום ארץ ישראל החלוצית. סלילת כבישים, אוהלי חלוצים, דקלים וכו'. אך מעל כל אלה נראה מזדקר  זוג, נער ונערה הנוטעים עץ בארץ התנ"ך. האשה עטופה בלבוש תנכ"י – בדואי, עם כפיה על הראש  ושמלה לבנה. אוחזת בחוזקה בשעת כריעה בשתיל הצעיר כשמעליה חופר את הבור לעץ הגבר בלבוש שומרי. מעל מתנוסס בגאווה  הדגל השומרי, ולמטה לרגלי הנערה ספר. איננו יודעים איזה ספר. האם "ספר הספרים" הבא לספר על הרצף ההיסטורי ?  החשוב בכרזה הנפלאה והמרגשת הזו הוא לא דווקא ההקשר ליובל הקן השומרי, אלא הסמל שנבחר לתאר את סל השאיפות של חניך התנועה הציונית- נטיעת עץ בארץ האבות.
 בפברואר 2000 יצאנו דליה מורן (רכזת הארכיון דאז) ואנוכי, לראיין את זוסיה עפרון בירושלים על קורותיו כחניך התנועה וההיסטוריה של הכרזה.
היה זה ראיון מרתק שחבק עולם יהודי במלא היקפו. זוסיה סיפר בין היתר על קשריו עם המשכן לאמנות בעין חרוד אותו ניהל אחר פטירתו של חיים אתר בשנת 1953.
 זוסיה מספר שהדפוס היה במסורת המשפחתית מזה 400 שנה, עוד מפראג. לאביו לייב עפרון היה בית דפוס בוילנה שהתמחה בהדפסות מיוחדות.  הוא למד את מלאכת הדפוס מהבית. הודפסו כ – 300 העתקים מהכרזה, שנתלו על קירות הבתים בוילנה. את הכרזה ששרדה הביא זוסיה עפרון לארץ בשנת 1935 . הוא אישית מסר אותה בשעתו לארכיון.

מאיר לבבי  (1964-1901) מרחביה. חלוץ-שמש.

אחת התמונות המיוחדות , הכואבות והמרגשות שאני מכיר  מהשיח האומנותי הישראלי של דור החלוצים, היא זו של מאיר לבבי משנת 1940 : "חלוץ – שמש" התמונה מתארת
חלוץ כפוף גב, נסמך על מקל המעדר ומצל בגופו על השתיל הרך שזה רק נטע, מפני קרני השמש המחודדים המאיימים ככידוני אויב לפגוע ולהשמיד את השתיל.  הציור, שמן  על בד קטן מידות (30X41 ס"מ), נמצא בעליית הגג המשפחתית במרחביה לאחר מותו של מאיר לבבי.
מה מספר לנו הציור ? חלוץ הנוטע עץ בודד בארץ לא זרועה, בארץ שוממה. חשופה לשמש היוקדת והמאיימת. לכאורה תאור קלאסי של מציאות בה נתקל החלוץ בהגיעו לא"י. המכיר את ההיסטוריה האישית של לבבי, זה שבחר בקיבוץ על פני האמנות, זה שדרכו הייתה מלאת מהמורות וקשיים אפשר לפרש את המתואר גם באמצעות הפן האישי. בחג האילנות נפרש את הציור כלשונו, על צבעי האוקר, האדום חום, צהוב ושחור השמש שבו. אומר רק זאת, סיפור חייו של מאיר לבבי ראויים למחקר אוטוביוגראפי נפרד, יש בו כל המרכיבים המתבקשים לדרמה נוגעת ללב המתארת מציאות של התחלות.

יוחנן סימון, גן שמואל – תל אביב  (1976-1905)
יוחנן סימון הגיע לגן שמואל שלא במסגרת הכשרה תנועתית, אלא כאדם עצמאי בעל הכרה סוציאליסטית. ראשית צעדיו עשה בפרדס של הקיבוץ. המגע הראשוני שלו עם אדמת הארץ והקיבוץ היה באמצעות עצי התפוזים. דווקא הוא שבא מהחוץ אל הקיבוץ, נהפך לצייר האולטימטיבי של חיי הקיבוץ , של ימי החול והחג, של שעות העבודה והמנוחה. בחרתי להראות תחריט נחושת (24X29 ס"מ) של יוחנן סימון בנושא ט"ו בשבט. יצירה מלאת אנשים , עם רב של נשים, ילדים וגברים. מאסה אחת גדולה סוגדת לאקט הנטיעות. אין מקום לנשום, האוויר דחוס, פולחן קולקטיבי של צוותא בשנת 1945.

בין הציור הבודד והמיוסר של מאיר לבבי  לבין המולת ההמון הגועש של יוחנן סימון , בתווך ניצבת לה סיסמת הברית בין האדם לעץ ולמולדת כמתועד בתצלומו של דוד פרלמוטר.

הערות:
                                                                   
(1)   בשנת 1987 הוצא לאור בהוצאת ספרית פועלים הספר "רקוויאם לברוש". הספר הוא פרי יצירה משותפת , שירים וציורים של המשורר עלי אלון ושלי,(יובל דניאלי) בציורים. הנושא המרכזי בספר עוסק בברוש כמטאפורה למצב האומה והקיבוץ, כאיקון שנצרב בתודעה ומייצג מערכת סמלים וערכים שהולכים ונעלמים. כך גם העץ בשרות הציונות, הוא איננו רק עץ הבא לגרש את השממה, העץ נושא עמו את החזון הציוני לדורותיו, ואף את שברו....

(2)    במסיבת יום העלייה  על הקרקע של קיבוצי המעפיל, ב2 – לנובמבר, 1945
בחרו מייסדי קיבוצי לתלות על קיר הסככה שהוקמה לקבלת האורחים, את הפסוק מעמוס פרק ט' כמוזכר למעלה. מאז משמש פסוק זה מלווה נאמן בתודעתי לדברים רבים נוספים.
   
    (3) בארכיון התנועה נמצאת גלויה משנת 1918 ובה תאור של ציור המלווה את
          תעודות התרומות של הקק"ל לאורך כל השנים. משפחה על שלושת הדורות שבה 
[        נוטעת עץ באדמת  פלשתינה, כנאמר בתעודה: "תעודת התרומה היא לטעת בארץ
         ישראל יערות עצים". תעודה נוספת בארכיון מספרת לנו על נטיעת יער השומר
         הצעיר במשמר העמק , יער של 10.000 עצים   שניטע ע"י הסתדרות השומר    
         הצעיר  בתרומות שנאספו ע"י חבריה בעולם. חתום על התעודה, מנחם אוסשקין
         נשיא הקק"ל (9.12.1940). בשעה שהעם היהודי מושמד באירופה , בארץ ישראל
         נוטעים עצים. המפעל הציוני  והתנועתי ממשיך להתקיים.




                                                      יובל דניאלי - ‏19/12/2011                   

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

קשר מתמשך | יובל דניאלי

התערוכה מתקיימת בגלריית " האטלייה של שרגא " בקיבוץ העוגן. אטלייה - מרחב תצוגה המשמר/מתעד/ומציג מיצירות האמן שרגא ווייל. שרגא ווייל ויצירתו הם מופת לדרך בה אנחנו בארכיון ובחטיבת האומנות שבה חפצים ללכת. הקשר שלנו עם יצירתו של שרגא מתפרש על עשרות רבות של שנים. בכספת הארכיון נשמר היהלום שבכתר מבחינה תנועתית, איורי "דברות השומר" ששרגא אייר בבודפשט בשנת 1946 לאחר המלחמה, כהוכחה שתנועת "השומר הצעיר" שבמסגרתה פעל, חייה ונושמת גם לאחר השואה. מבודפשט שבהונגריה נקראו שרה ושרגא ע"י פעילי התנועה באירופה לפראג, למשימת חייהם; ללוות קבוצת נערות ונערים פליטי שואה אל עבר ארץ ישראל. הדרך התארכה חודשים רבים. בעקבות לחץ של שלטונות המנדט הבריטי, נאלצה הקבוצה על ילדיה ומדריכיה להתעכב 8 חודשים בבלגיה. שם נוסדה סדנת 'תו-נו' (תוצרת נוער) ששרגא היה ממדריכיה המרכזיים. סדנה שמטרתה הייתה שיקום נפשות הנערים באמצעות יצירה. בהמשך תלאות הדרך נתפסה אוניית המעפילים "תיאודור הרצל" ע"י הבריטים, שעל סיפונה קבוצת הילדים ומלוויהם עם שרגא ושרה ביניהם. הם הועברו לאי ה

הסמל הגראפי של הקיבוץ

סמל הפלמ"ח, הכי קרוב לקולקטיב הקיבוצי תלמים ומגדל מים, בתים ועצים. סמלים אופייניים לקיבוץ  ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאנושות לאורך שנות קיומה נזקקה לסמלים. לאיקונים שמגדירים זהות וטרטוריה. כך גם ראשיתן של תנועות הנוער הציוניות באירופה, שהטקס והסמל היו חלק מרכזי בהווייתן, מורשת מתנועת הצופים (סקאוט) של ראשית המאה העשרים.  הקיבוץ כחברה אידאולוגית לא נזקק בראשית דרכו  לסמלים חיצוניים. לא זכור לי על המנון ודגל משותף לתנועה הקיבוצית. לא ידוע לי על סמל שמגדיר את רעיון הקומונה השיתופית. הקיבוצים היו עסוקים בהקמה, בבניית חברה שיתופית חדשה ובהישרדות!  עבודת האדמה פרי משנתו של א. ד. גורדון הייתה לסמל של עשייה.  המייסדים מדגניה לא התפנו לסמלים גרפיים.  היו דמויות נערצות שהוו תמרורי דרך. שלאורם התחנכו ודעתם נשמעה ברבים. הדמויות היו לסמל. יוצא מהכלל היה גדוד העבודה, ע"ש טרומפלדור. עצם קביעת השם היה במהותו מעשה סמלי. גדוד העבודה נזקק לסמל גרפי מכוון שלא הייתה לו טרטוריה מוגדרת. לא הייתה לו פיסת קרקע משלו. הוא היה זקוק להגדרה גרפית שסביבה יתלכד הגדוד, תחליף לנקודת קבע .

הגדת פסח קיבוצית

הגדה לפסח  של  הקיבוץ הארצי השומר הצעיר . הגדת הפסח הנה ללא ספק החיבור היהודי המעוטר והמאויר ביותר. מתוך אלפי הגדות שהוצאו לאור בארץ ובחו"ל לאורך הדורות, לתנועה הקיבוצית חלק חשוב בהם. למעלה משבע מאות הגדות של פסח נכתבו בתנועה הקיבוצית במשך שישים שנה. (6) מאז ההגדה הראשונה שהופקה בתנועה הקיבוצית בשנת 1935 בקיבוץ גבעת-ברנר (הגדת העליות, הופקה בשיטת הסטנסיל איור: אריה (מאירהוף) חצור). אריה חצור היה היזם והרוח החיה בהפקת הגדת הקיבוץ. הוא זה שהגה ואייר את ההגדה בחרט הסטנסיל וחילק לחברי הקיבוץ עת דפי ההגדה עם קווי המתאר של איוריו כדי שימלאו אותם בצבעים. בכך נהפכה הגדת גבעת ברנר להגדה שכל חברי הקיבוץ היו שותפים לה. שמעתי סיפורים פולקלוריסטיים כיצד אחר יום עבודה קשה היו חברי הקיבוץ צובעים את איורי ההגדה לאורה עששית נפט באוהל המגורים.  ההגדות הקיבוציות ומאוחר יותר אלו שהופקו ע"י התנועות הקיבוציות היו ליצירות גראפיות שהוו נכס צאן ברזל באיורי ההגדות לדורותיהם.  האומנים שנקראו ללוות את ההגדות בציוריהם היו אלה שהתבלטו יותר באופי הגראפי - אילוסטראטיבי של יצירתם. רבים מהם נהיו בה