מיכל אפרת ויעקב גוטרמן בגלריה לאמנות בגבעת חיים (איחוד).
בגבעת חיים (איחוד) פועלת מזה שנים גלריה לאמנות באוצרות מוקפדת של חנוש מורג.
הוזמנתי לפתיחתה של תערוכתם המשותפת של שני מאיירי ספרים תושבי עמק חפר, מיכל אפרת (גבעת חיים מאוחד) ויעקב גוטרמן (העוגן). בשבת חמימה שלאחר ימי גשם מבורכים נסעתי אל השדה היצירתי בגבעת חיים, בינות לשדות המוריקים של עמק חפר. נזכרתי בספר הילדים המופלא של פניה ברגשטיין "ניסע אל השדה", ספר שהתברך באיוריה המיתולוגיים של מיכל אפרת.
חלל הגלריה היה צר מלהכיל את הרבים שבאו לפתיחה. אמנים מהסביבה הקרובה, חברי קיבוצם של האמנים ושוחרי יצירה ואמנות מעמק חפר. חנוש בחרה לבחור מהיש הרב האצור בחדרי היצירה של האמנים דווקא את אותם איורים המבטאים את "חצר הקיבוץ",
בחירה שנהפכה לשם התערוכה. כותבת חנוש במבוא לתערוכה:
" בציוריהם של מיכל אפרת ויעקב גוטרמן נכנסת החצר הקיבוצית אל תוך חלל הגלריה. המפגש הזה מביא עימו את האווירה של החצר, את הדמויות הטיפוסיות שחיו בתוכה, את הילדות הבלתי נשכחת בחצר הילדים. להם עצמם ילדותם ונערותם לא האירה פנים, אך דווקא הם, ואולי בשל כך, הם אלו שמצליחים להאיר את הפן השוחק והחי של החצר הקיבוצית".
מיכל ויעקב שניהם ניצולי שואה שילדותם באה באש. מיכל מבוגרת מיעקב. שניהם נושאים בדרכם הם את זכר אותה תקופה חשוכה. זה לא מובן מאליו שאלה שילדותם נגזלה מהם בוחרים באופטימיות שבילדות, באיורים מחייכים לספרי ילדים. עמד על כך יעקב גוטרמן בדבריו בפתחה של התערוכה, כאשר שיבח את החיוניות והאופטימיות של מיכל אפרת כפי שמשתקפים באיוריה. לדעתי דבריו של יעקב תופסים גם לגביו...
בחדר הכניסה הקטן של הגלריה תלויות שתי סדרות של איורים משל מיכל אפרת. איורי הווי מיתולוגיים מראשית הקיבוץ: "הפרימוס" שהוא הצלע השלישי באוהל המשפחתי והמקלחת הציבורית. את שניהם ציירה מיכל אפרת בטכניקה מעורבת של קולאז'ים המעלים חיוך נוסטאלגי בחזקת, "נעים להיזכר". מעבר לנוסטאלגיה, סדרות אלה מבוצעות בקפדנות ובאיכות הראויה לדעתי להוצאתם לאור בצורת ספר. לאיורים חיבר תמלילן אלמוני שורות נאות בחרוזים.
קיים הבדל עקרוני לדעתי בין האיורים של מיכל אפרת לאלה של יעקב גוטרמן. השילוב בין שניהם בתערוכה אחת משותפת נותן לנו את היכולת להבחין בהבדלים וגם למצוא את המשותף. מיכל שבגרה והתחנכה על התרבות המרכז אירופאית מסגננת את דמויותיה, את נושאי יצירתה עד שהם נהפכים לסמל. יעקב מקפיד לדייק בכל פרט ופרט באיוריו. ציורו מוחשי, פיגורטיבי. ציור ריאליסטי בו לפרטים יש משמעות נוכחת. מיכל מוותרת מדעת על פרטים. לה חשובה יותר האווירה הנוצרת מאשר ההתאמה למציאות. מיכל בוחרת לאייר בצבעי פנדה שמטבעם טובים יותר לעבודה בידיים, לכתמיות מסתורית מטשטשת ולא מגדירה וברורה. הצבעים מוסיפים לפנטזיה של המתבונן ליכולת להפליג למחוזות שמעבר לאיור ולתמליל. לילד הקט ניתנת האפשרות גם לחלום...
יעקב הנאמן למציאות מבטא אותה כלשונה. הוא לא חוסך מהצופה את קמטי הזמן. מיכל עושה למציאות הנחות... היא מראה תמיד את חצי הכוס המלאה. ציור חם , לבבי , מחייך נטול צער ואימה. יעקב לעומתה מראה לצופה את מלא הכוס. בתערוכה בחר יעקב להראות סדרות של בעלי מקצוע ולא איורים לספרים. את הסנדלר והתופרת. עובדי המטבח וחברים בשיחת קיבוץ. כמו את בתי הילדים עם ילדיהם בזמן פעולה. רישומים הנותנים למתבונן בהם את מלא האינפורמציה הדרושה. ציוריו אלה הם כאיורים למציאות. חסרים רק המילים כדי שהספר הפתוח יהיה מושלם. ליעקב יכולות מולדות של רישום וירטואוזי. נגיעות המכחול שלו הם שיר הלל לרישום הטוב. תמונה קטנה בצבעי אקוורל המתארת מקבץ של בעלי חיים ממשק הילדים הזכירו לי ציור מים יפאני עדין ורגיש.
מיכל ממרום גילה , הרשימה אותי בצעירותה הנצחית. אהבתי אצלה את סגנונם של האובייקטים, את התמצות , המינימאליזם , את היכולת לברור לעצמה ולאחרים את החשוב והמאפיין. שני יוצרים שני סגנונות. מינימאליזם מול ריבוי בפרטים.
נושא האיור לספרים דורש מאתנו דיון מיוחד, באשר זו יצירה התלויה בדבר.
יצירה הבאה ללוות ולהשלים תמליל. מראש שם לעצמו היוצר המאייר מגבלות.
איור טוב הוא זה השומר אמונים לתמליל מבלי להיות שבוי בו עד תום. שני האמנים מצליחים במשימה הזו ועושים זאת בהצלחה אומנותית רבה.
תערוכה מומלצת לכל שוחרי האומנות ככלל ולחובבי הסוגה של איורי ספרים בפרט.
התערוכה פתוחה עד סוף מרץ – 2012.
שעות פתיחה: שישי: 10:30 - 13:30
שבת: 16:00-10:3